"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו..." רמח"ל, מסילת ישרים, פרק א.
התרבות הפוסט-מודרניסטית מאופיינת בין השאר בעיסוק האובססיבי בשוליים. ככל שהמקרה יותר פרוורטי כך הוא יתפוס יותר מקום ואפילו ייהפך לתמונה כולה. דוגמאות: יש ותמיד היו גברים אלימים, אך בעידן שלנו כל גבר חשוד באלימות נגד נשים עד שיוכח אחרת. תמיד היו גירושין גם בעם ישראל, אך עם האינפלציה של העשור האחרון נוצר מצב בו ילדים רבים מידי גדלים במשמורת והסכמי ראייה. מכאן הגיעה התרבות למסקנה שבעצם לא חייבים אבא ואימא ביחד. כך כובסה ה"משפחה החד הורית". מספיק אחד או אחת – עובדה שזה עובד. ואם כך, אולי מספיק רק אבא ואבא או רק אימא ואימא. תמיד היו להטבי"ם בעולם אך עכשיו הם במיינסטרים כי זו בעצם שאלה של העדפה מינית.
התפרקות ערכית והאלהת הפרט וזכויותיו הלכו תמיד ביחד. צאו וראו היכן מקדשים ביותר את זכויות הפרט וסטיותיו, ומהם אחוזי הגיוס, הקצונה והירידה מהארץ במקומות אלו. ברגע שהחברה העמידה את הפרט במרכז היא נתנה לו את השליטה על סולם הערכים. הגולם קם על יוצרו, ועכשיו החברה כולה ומערכותיה תהיינה משועבדות לסטיות הכי מכוערות של הפרט. דוגמה: צה"ל מממן ניתוחים לשינוי מין בדיוק כמו טיפולי שיניים, כי אם הוא או היא צריכים – סימן שזה טוב ונכון.
בתרבות כזו גם הילדים לא נשארים מקופחים, וכך הועם זהבו של המושג החשוב והקדוש (בלי ציניות!) - "זכויות הילד", ונהיה לעוד אליל בתרבות העכשווית.
חיפשתי באתרים השונים של משרד החינוך ולא מצאתי "חובות התלמיד", אבל מצאתי גם מצאתי דפים שלמים על זכויות. למשל, תחת הכותרת הכללית של "חוקים ואמנות" שבה היינו מצפים למצוא זכויות וחובות כאחד, מובאות אך ורק זכויות. בכותרת המשנה מובא: "זכויות ואחריות בבתי הספר: הזכות לתת זכות".
שימו לב! אין "זכויות וחובות". יש "זכויות ואחריות". כלומר, חייבים לקבל זכויות אך אחריות לא חייבים לקחת. ומה פירושה של הסיפא בכותרת: "הזכות לתת זכות"? המצווה הראשונה בתרבות היא "זכות" וממילא זו ממש זכות לתת זכות. רק שאלה קטנה: אם כולם מחכים לקבל זכויות, מי בדיוק יישאר לתת אותן?
גם בהמשך מובאות כותרות רבות המתחילות במילה "הזכות": לחינוך, לשם, לכבוד ופרטיות, להגנה ושלמות הגוף, להישמע, לשוויון, להשתתפות, זכויות התלמידים בעת הפרת משמעת ועוד. בין כותרות המשנה הללו, מובאת אחת שצדה את עיניי במיוחד: "הזכות והחובה להיבחן". שמעתם? בחינות בבית הספר הן קודם כל זכות. בעולם שאני מכיר, כשיש לי "זכות" אז יש לי בחירה אם לממש אותה.
המילה "חובה" נהייתה מילה גסה ברחובות ישראל כחלק מהתרבות המערבית. לכן, אין לתלמיד "זכויות וחובות" אלא "זכויות ואחריות". הווי אומר, את הזכויות הוא חייב לקבל, אך את החובות – רק אם יואיל בטובו לקחת אחריות.
כל הדוגמאות הללו חוברות לדוגמה הידועה על "אלוקים וטבע". כבר שנים שאנשים רבים לא משתמשים במילה "אלוקים" ומשתמשים במקומה בביטויים כמו "טבע" או "כוח עליון". לאחרונה, נכנסה מילה חדשה לז'רגון – "היקום" (ובשימוש יומיומי: "היקום הביא אותנו להיפגש בנקודת הזמן הזו" ; "היקום שולח אלי מסרים שעלי לשנות כיוון".) הנפש הפוסט-מודרניסטית החפה מכל חיים של חובה, לא יכולה להשתמש בביטוי "אלוקים" כי מה לעשות, הוא מחייב...
בעולם כזה שאין בו חובה אלא רק זכויות, מתפתחות מוטציות של משפחות והעדפות מיניות ומבקשות למשול בכיפה - ובעיקר בחובשי הכיפה ובתי המדרש - שמפריעים להן לכפות על החברה כולה את זכויותיהם. אני מקווה שלא הואשם בהסתה. זו זכותי להביע את דעותיי!
השיח האובססיבי על זכויות הילד והתלמיד, גם במקום בו יש חובות ברורות ומיושמות, שוטף את המוח לילדים ובעיקר לנו המבוגרים שבעצם יש רק זכויות. כך יוצא שהורים ומורים חוששים לדרוש דרישות מילדים ותלמידים שמא תופרנה זכויותיו, שמא יילחץ, שמא ייצא לשנייה מאזור הנוחות שלו. דוגמה חיה כמעט בכל כיתה בישראל: בעולם של זכויות התלמיד, על המורה לשעשע את התלמיד בשיעור, לייצר לו עניין בכל רגע נתון ולא לדרוש ממנו להעתיק אפילו חלק קטן מהלוח. הלמידה היא בעיה ועניין של המורה ולא של התלמיד. לעניות דעתי זו אחת הסיבות להתפרצות הפרעת הקשב בישראל לממדים לא מוכרים במדינות המערביות.
כל עוד אנחנו, המבוגרים, לא נדבר בשפה של דרישות וחובות, נוסיף להכשיל את ההתפתחות התקינה והבריאה של ילדינו ותלמידנו, נפגע ביכולתם להיות אנשים בוגרים המסוגלים לשאת בעול גם אם הוא לא נעים במיוחד והכי חשוב, נחטא לבסיס היסודי ביותר של היהדות, שהחיים הם קודם כל חובה.
 
 
 
 
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות