הצבת החינוך החרדי מול זה של הציונות הדתית מעלה לא מעט שאלות המחייבות שיקול דעת ומחשבה מחודשת בענייני קודש, חומר ולימוד גמרא.

 
"/> לקויי הוראת גמרא בישיבות התיכוניות

לאלו שמצטרפים אלינו עכשיו, נזכיר כי מטרת הסדרה לעסוק בהוראת הגמרא מצד הר"מ והמערכת ולא  בלמידה של התלמיד. הנחת העבודה שלנו טוענת שההוראה צריכה להיות מיטבית ומתפתחת למרות ואולי בגלל הניתוק היחסי של תלמידינו מהגמרא. ההוראה צריכה לקחת חלק עיקרי במאמץ שלנו לאפשר לתלמידי הישיבות התיכוניות לעבור חוויה משמעותית בלימוד הגמרא.

בפינתנו הקודמת, עסקנו בפער ההולך וגדל בין הדרישות הלימודיות במקצועות התיכון ובין לימודי הגמרא. כשלימודי התיכון, ובמיוחד מתמטיקה, אנגלית ומגמה מסמנים את הגבול העליון של הדרישות הלימודיות, התלמיד מקבל מסר סמוי וגלוי על סדרי העדיפויות של הישיבה. למרות העובדה שבוגרי כיתות ח' מבינים ומוכנים מצדם לרמה גבוהה יותר, כי עכשיו זו "ישיבה", הם מוצאים עצמם פעמים רבות לומדים ברמה נמוכה יותר מזו שחוו בחטיבת הביניים.

שנים רבות מתלבטים רבנים ומחנכים כיצד להעלות את קרנה של הגמרא בישיבות התיכוניות, ועדיין לא נמצאה נוסחת הפלאים שתביא את בוגר הישיבה התיכוניות להיות לומד גמרא עצמאי המחובר לרוחה ומגמתה של תורה באורחות חייו.

אם נציץ לרגע לעולם החרדי שמייצר תלמידי חכמים לרוב נוכל למצוא שם כמה נקודות שמלמדות איך יוצרים  חיבור עמוק לתורה. ידוע ומפורסם שגם שם לא מלקקים דבש, ובכל זאת ננסה לעמוד על גורמי ההצלחה שלהם:

א. תרבות של תורה – ילד חרדי גדל בשביל להיות תלמיד חכם. נקודה. את זה הוא יונק מאמו גם טרם לידתו. זו המנגינה בבית, בבית הכנסת "חניכי הישיבות" בו אביו מתפלל ולומד, בקריאת התהילים של אמו בכל רגע נתון ובחיידר כמובן. העיקר תורה ורק תורה והכל בשביל התורה. חיים בפשטות ובצניעות כי אבא בכולל ולא ל-7 שנים אלא לכל החיים. גם אם הוא לא יגדל להיות תלמיד חכם, החינוך הוא שהתורה היא מעל הכל וזקני העדה יהיו לעולם דמויות המופת של החברה שעל פיהם יישק דבר. כשהילד גדל באווירה תומכת תורה ויראת שמים הרבה יותר קל לו להיות כזה מול כל הפיתויים.

ב. שמים פס על התרבות – החרדים מצטיינים בלשים פס על התרבות המערבית. הם בזים לה בעומק נפשם. הם יכולים ליהנות מהטכנולוגיה בגבולות של הועדות הרוחניות ואף פעם לא יראו בה הזדמנות לקידוש השם. ההתמודדות שלהם עם חסרונותיה היא בעיקר בחוסר ההתמודדות. הם לא שמים בבית את הפיתוי ואז חושבים איך לנטרל אותו. הם פשוט לא מכניסים אותו הביתה. תורה אין פיתויים אאוט. כחלק מהאווירה נכנסים קודים התנהגותיים ואם אתה לא שם אתה לא קיים. הם יכולים להיות קודים פרימיטיביים מאד אך הם עושים את העבודה. למשל, אתה לא יכול להיות בחור ישיבה או אברך בכולל עם סלולרי שולח מסרונים. אם תבחר לעקוף את הקוד, אתה עלול לפגוע בשידוך של אחותך שתחיה.

ג. דרישות גבוהות בלימוד – תכנית הלימודים של נערים חרדיים בגיל 14 דורשת הרבה יותר מהתוכנית לשמיניסטים בישיבות התיכוניות. עובדה. בדקתי. נערים בגיל 16 נבחנים אצלם על מסכת שלמה בסדר נזיקין, ולא כיחידים אלא כפרויקט ישיבתי. מחנה הקיץ (קעמפ) שלהם אחרי תשעה באב מוקדש לזה. הישיבות החרדיות מרגילות את הנערים מגיל צעיר לקחת אחריות על הלימוד כלומדים עצמאיים בסדרי הלימוד שנמשכים כמה שעות.

כאמור, את החסרונות כולנו מכירים היטב, החל מהיחס האדיש והמלחמתי מול משמעותם של המדינה וקיבוץ הגלויות שבדורנו והנשיאה בנטל הביטחוני ועד היחס הפושר והמזלזל לפעמים ברבני הציונות הדתית, אך כדי שנוכל ללמוד מהם עלינו להפריד בין הפרי לקליפה.

נעסוק תחילה בעניין הבוז לתרבות המערבית.

יש משהו אמיתי במה שבשנות הילדות והנערות, בטרם התעצבה דמותו הבוגרת של המתבגר, קיימת הסתייגות מוחלטת מהתרבות הסובבת אותנו בעולם. כך גם מתחיל רמח"ל את המסילה שלו. פרק א' - "בביאור חובת האדם בעולמו" - עוסק בטיפול בשיכרון החושים אחר העולם הזה (לשונו של מו"ר הרב אלי הורביץ זצ"ל הי"ד). בתחילת עלייתו הרוחנית, על האדם לדעת מה עיקר ומה טפל. מה כן ומה לא. מה נצחי ומה זמני. לא תוכל לטפס מעלה למידת הקדושה לפני שתיפרד מהאובססיביות כלפי העולם הזה, לפני שהבנת שהמטרה לא נמצאת בעולם הזה בפני עצמו.

רק לאחר שעברת את הגיבוש הזה, אפשר לדבר אתך על התקדמות רוחנית כל שהיא. אחרת, כל העמל הרוחני שלך, כל דפי הגמרא שתלמד וכל המצוות שתקיים לא יעשו בתוכך את העבודה שהם צריכים לעשות.

אחרי שהבנת את המפה בפרק א ועלית במעלות המידות, אפשר יהיה ביום מן הימים לדבר אתך על קיבוץ הגלויות ובניין ירושלים כחלק מקידוש השם היותר גדול. רק אז תהיה בשל להבין שכל בניין, כל מטוס וכל התפתחות כלכלית במדינת ישראל היא קידוש השם. אז תוכל להבין שה' נלחם את מלחמותינו ויוצא בצבאותינו בעצם המציאות הצבאית שלנו, גם בלי שראית או סיפרו לך על רחל אמנו בעופרת יצוקה.

כשמאפשרים למתבגר הצעיר חיבור לתרבות המערבית ללא מתן כלים להתמודדות עם המורכבות שבה, כשניגשים לטעום ממנה ללא עמוד שדרה תורני איתן, לא יכול לצאת מזה משהו טוב. הבלבול והמבוכה הם הכרח ותוצאה ישירה של חינוך כזה.

מה שקורה היום הוא שתלמידינו נקראים לדגל כבר בכיתה ז' בפעולת בני עקיבא. שם ידברו איתם על קידוש החומר כשהם לא באמת יודעים מה תפקידו של החומר ובטח שלא יודעים מהו קודש.

המסר הזה צריך להישמע אצלנו בכל מקום שרואה את עצמו כבית חינוך בין אם זו ישיבה תיכונית או אולפנה ובין אם זו תנועת נוער. החינוך של הרמח"ל במסילת הישרים שלו נכון היום כמו אז כאילו לא עברו בינתיים 300 שנה.

 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות