הפעם מוקדש הטור לפרחי שיעור א' שנכנסים לעולם הלימוד בלהט קודש ומשוכנעים שכאן זה אחרת, זה כבר לא התיכון ההוא... "/> גם שם קיבלת...והרבה...

"אתם צריכים לשכוח כל מה שלמדתם שם. פה לומדים תורה באמת. כאן מתגדלים באמת בעבודת ה'."

(מתוך שיחת פתיחה והכוונה של ראש ישיבה לפרחי שיעור א' בישיבתו)

אם אתה בוגר ישיבת הסדר/גבוהה או מכינה אתה בודאי מודה לה' על הזכות שנפלה בחלקך להיות מחובשי בית המדרש ולמלא את עצמך בתורה לפני שניגשת לחיי המעשה. אתה גם לא מסתיר את "טובות ההנאה" הרבות שקיבלת מבית המדרש. אתה יודע היטב שבחירותיך המתקבלות מתוך מבט של תורה – באות מתוך כל מה שקנית בבית המדרש. אתה יודע היטב שבית המדרש הגדיר וסידר מחדש את עולם הערכים שלך שעל פיו אתה משתדל לחיות היום. וגם אם אינך שם עדיין, באיזה שהוא מקום עמוק בתוכך אתה נזכר בו ויודע היטב לאן צריך לשאוף ומהי האמת.

אתה עשוי להיזכר בימים היפים שלך בבית המדרש. אותם ימים בהם מסרת את עצמך להיות כלי קודש ללימוד תורה בבית המדרש. והנה אתה נזכר בחבריך מהשיעור, ואת ההתקדמות הרוחנית והיכולת הלמדנית שנקנתה בעמל ויזע רב. והנה צצה לך תמונה מהשיא של השבוע. כל אחד והשיא שלו. לאחד השיא היה בשיעור הכללי של ראש הישיבה שהגיע לעומקי עומקים בסוגיה שבכלל לא ידע שהם קיימים. ולאחר השיא היה דווקא בשיעור המוסר בתחילת הבוקר שנתן לו את הכיוון להמשך היום. ויש מי שהשיא שלו היה דווקא בקבלת השבת הישיבתית כחוויה מסכמת של עבודת ה' של השבוע החולף.

בשבילך, המטרה הייתה להגיע לישיבה למרות שלא ידעת בכלל מה זה אומר ומה נדרש כדי להיות "בן תורה" ואפילו חששת קצת לשאת את התואר (הנכבד) הזה.

לאחר 4 שנים בישיבה התיכונית, לא האמנת שתצליח לשבת רבע שעה בסדר בוקר על אותו כיסא ועוד עם גמרא וחברותא. ובאמת, חבלי הקליטה היו קשים ביותר ומלאים בלבטים והרהורי כפירה על עצם מקומך בבית המדרש. והנה בסוף שיעור א' קרה הדבר. באופן בלתי מוסבר זה התחיל להיות נעים ואפילו משכר. פתאום נהיה לך טבעי לקום בבוקר, לתפוס חברותא ולעסוק בגמרא. איך זה קרה? קשה מאד להסביר. משהו מבפנים פרץ והשתחרר. מה שהיה כלוא שנים רבות בפנים, קיבל עכשיו את האווירה המתאימה שחברה לבגרות האישית כדי לפרוץ ולפרוח מתוכך החוצה ולחבר את כל היידישקייט מבית אבא, ושיעורי האמונה של הר"מ בישיבה התיכונית ולהעלות אותם כיתה.

במשך הזמן אתה מודה על האמת שזה לא התחיל בישיבה הגבוהה, זה רק פרץ החוצה ובעוצמה. אתה מבין יותר ויותר, שלימוד הגמרא בפרט, והעבודה הרוחנית בכלל בישיבה התיכונית, לא היו לשווא. נכון שלא תמיד הטית אוזן, ולא תמיד העדפת את הגמרא על פני המשחק בסלולארי, ואינך זוכר בכמה סדרים היית נוכח ולא נשכח גם את הברוגז עם הגמרא בגלל הריב עם הר"מ בכיתה י', אבל אתה מוכרח להודות שקיבלת המון במשך 4 שנים.

האם לא כך?

חשוב רגע, איך היה נראה המפגש המחודש שלך עם בית המדרש בשיעור א' ללא:

כל אותן מאות שעות של לימוד לקראת מבחן בגמרא (שאז למדת, כי ציון זה ציון...),

אלפי ההכוונות בלימוד גמרא שקיבלת (ולא תמיד לקחת...) במשך השנים מהרמי"ם שלך (גם מאלו שרבת איתם...),

עשרות שיחות עם הרמי"ם שלך ומרצים אורחים שהניחו לבנה נוספת בבניין אישיותך הצומחת,

אלפי המאמצים  הכנים  שלך להסרת המניעים והמסיחים בלימוד,

אפילו אותה תפילה יחידה שהצלחת לכוון בה ולהתפלל על הצלחתך בעבודת ה',

אותן קבלות שקיבלת על עצמך בעבודת ה' לאחר שנפלת כמה פעמים והחלטת לשים סוף לחגיגה,

אותן עמידות בפני הלחץ החברתי לעשות/לראות/לשמוע/ללכת למקומות שלא באמת התאימו לך,

עם יד על הלב, איפה היית בלעדיהם?

האמת היא, שלמרות שבסוף השמינית זה לא היה בולט ובמודע, החלטתך לשבת בבית המדרש לאחר הישיבה התיכונית, לא באה ככה סתם ומשום מקום. היא באה מתוך הישיבה התיכונית ובהדרכתה. למרות הכל, הישיבה התיכונית הביאה אותך לסף כזה שהספיק לגרום לך לקבל החלטה כה משמעותית בחייך ולכל חייך.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות