המכתב מבית הספר עורר את אבי ורחלי לחשבון נפש נוקב. הם מעולם לא ראו מכתב כזה שהיה בשבילם כישלון אישי ומשפחתי. סיפור מחדר האימון"/> אבא ואמא של שבת או שני סוגים של זמן א

רחלי ואבי (השמות בדויים) חשבו שלא חסר להם כלום עד שהרגישו שהמשפחה שלהם היא לא בדיוק מה שהם תכננו. משפחה רגילה בדירת ארבעה חדרים במקום טוב, חביתה וסלט לארוחות הערב ומנין קרליבך כל שבת מברכים. משפחה ממוצעת של זוג הורים וארבעה ילדים  עם משכורות הרבה מעל הממוצע. רחלי מנהלת משרד עורכי דין באזור המרכז ולאבי סטארט-אפ משגשג במרכז אירופה.

את המצוינות הם קיבלו מהבית, לדבריהם. שניהם גדלו במשפחות מצוקה עם הורים קשי יום וטובי לב שלא עשו  עם עצמם הרבה. הם אמרו לעצמם שלהם זה לא יקרה. החיים שלהם לא יעברו על ידם. הם יפיקו מעצמם את המרב בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה ובביתם לא יחסר דבר. כרווקים הכי מוצלחים בעיירה הדרומית, כל אחד מהם חיפש לעצמו בן זוג עם נרטיב דומה ומלא אמביציה. הם נפגשו בתחנה המרכזית כשאבי עם מדים ורחלי עם תיק גדול של השירות הלאומי והשאר היסטוריה. בהיעדר יכולת תמיכה מינימאלית של הוריהם, נאלצו הזוג לבנות את עצמם מאפס, פשוטו כמשמעו,  והם עשו את זה בגדול.

הלו"ז השבועי של בני הזוג נראה בערך כך. אבי טס בראשון בבוקר וחוזר בחמישי בלילה, ורחלי נועלת את המשרד בשבע בערב חמישה ימים בשבוע, פלוס חצי שעה נסיעה הביתה. את יום שישי הם הקדישו לזוגיות בטיול משותף בבוקר, כשהמנקה סוגרת להם את הפינה של הבית. בצהריים היו מקבלים את פני הילדים עם שקיות גדושות ממיטב מטעמי הקייטרינג כי למי יש זמן לבישולים.

השבת של אבי ורחלי היא שבת משפחתית נטו. הם קיבלו החלטה שלא יהיו עיתונים כדי שיהיה זמן עם הילדים. לומדים יחד, משחקים, מטיילים וסעודות השבת כמובן. כך הם השלימו פערים וניסו לסלק את נקיפות המצפון שהציפו אותם בעקבות ההיעדרות הרבה מהבית. רחלי ואבי היו "אבא ואימא של שבת".

במשך שנים הם חשבו שהנתינה האינסופית שלהם לילדים במשך השבת תכסה על המחסור המורגש כל כך באמצע השבוע. זה הפידבק שהם קיבלו מהילדים ששאלו אותם פעם "למה לא כל יום שבת?" גם מבית הספר לא הגיע איזה טלפון או מכתב או מייל. והתעודות היו בסדר. אבי ורחלי הרגישו שלמרות הכל הם מעורבים בחיי ילדיהם.

את ה"כרטיס הצהוב" הראשון הם קבלו מהמטפלת בצהרון – אליו היו הולכים שני הקטנים מיד לאחר הגן ובית הספר. היא שמה לב שהם לא כמו כולם. הקטן נצמד אליה מרגע שנכנס לצהרון ולא משתכנע בשום אופן לנסות את פינת המשחקים, ואחיו הגדול יותר מתבודד ולא מרבה באינטראקציות עם הילדים האחרים.

גם מדריכת שיעורי הבית שקיבלה את פני הילדים בארבע וחצי שמה לב שמשהו אינו כשורה. היא דיווחה על אי שקט אצל שני הגדולים בגילאי היסודי שהתבטא בחוסר יכולת לשבת ולו לרבע שעה על שיעורי הבית, מריבות בלתי פוסקות, צרחות ובכיות. היא לא הצליחה להגיע איתם לשום משוואה שתייצר רוגע והכנת שיעורים. לעיתים הייתה מתקשרת למשרד של רחלי כשהרגישה שהילדים הללו גדולים עליה בכמה מספרים. לרחלי העסוקה הייתה עצה אחת בלבד בארגז הכלים: "אז תשימי להם משהו במחשב".

ואז בשבת, כשאבי ורחלי סוף סוף פנויים לילדים, התרחש כמין קסם בבית. הכל רגוע. הכל כל כך לא כמו באמצע השבוע. אבי ורחלי סרבו להאמין שיש בעיה אמתית. כאנשים רציונאליים במיוחד הם אמרו לעצמם שאם הייתה בעיה אמתית היא הייתה צפה גם בשבתות. לא שהכל היה דבש אך הם לא ראו משהו חריג במיוחד. כך הם העבירו שנה שלמה ושום דבר לא השתנה. נהפוך הוא. רחלי נאלצה לחפש צהרון חדש לשני הקטנים לאחר שהמטפלת סירבה לקבל אותם לשנה נוספת. היא טענה שיש עוד כמה ילדים בצהרון ואיננה יכולה לתפקד עם הקטן הדבוק אליה ועם הגדול שנהיה אלים עם הזמן. גם השכר השמן שקיבלה מדריכת שיעורי הבית המסורה לא שכנע אותה להישאר, וכך התפשרה רחלי על תלמידת כיתה י' טובת לב וחסרת ניסיון ואסרטיביות.

רק המכתב מבית הספר הצליח לעורר את אבי ורחלי לחשבון נפש נוקב. הם מעולם לא ראו מכתב שלילי מבית ספר. זה היה בשבילם כישלון אישי ומשפחתי שהבן שלהם יעלה כיתה אך לא בבית ספרנו. מהפגישה באחד מימי השישי הם יצאו בוכים ובעיקר מאוכזבים מעצמם.

אבי ורחלי היו משועבדים להצלחה האישית שלהם. לא הכסף עניין אותם. הם לא החצינו את יכולתם הכלכלית. הדירה הייתה רגילה, מכונית משפחתית בת שנתיים וללא מותגים ואוסף תיקים ונעליים. אך דבר אחד היה להם בראש והנחה את חייהם: התמונה הזאת של החבר'ה על הברזלים בעיירה הדרומית. חבורה של בטלנים מעשנים שמעבירים את הזמן ומבזבזים את החיים. הם בזו להם. הם בזו לכל דבר שמשדר חולשה, רפיון וחוסר להט לעשייה וצמיחה. הם לקחו את זה כל כך רחוק עד שהצליחו לשכנע את עצמם שרק אם יעבדו קשה וירוויחו כך וכך יוכלו להגיד לעצמם שהחיים שלהם שווים משהו.

בתהליך קשה וממושך במיוחד למדו אבי ורחלי להכיר את ה"שדון" שניהל אותם בשנים האחרונות. הם למדו שהם שווים וטובים גם בלי האובססיה להוכיח את זה לעצמם מידי יום. הם השתחררו מהצורך הרב שלהם בשליטה. רחלי מצאה עורכת דין טובה שתעשה במקומה כמה דברים, ואבי בנה תשתית לניהול החברה מהארץ. הם חשבו שוב על הערכים המשותפים שלהם ועל החזון המשפחתי והזוגי והגדירו מחדש את סדר העדיפויות שלהם.

עכשיו השבוע שלהם נראה שונה לחלוטין. רחלי אוספת את הילדים מידי יום מהמסגרות ואבי חוזר בחמש. כבר אין צורך בקבלני משנה שיגדלו את הילדים. רחלי ואבי גילו שזמן איכות אינו יכול להסתכם בשעה אחת נהדרת ככל שתהיה. זמן איכות חייב לקחת בחשבון גם את החיים האמתיים של הילדים ליווי יום יומי שלהם בלימודים, בבית ועם החברים – אותם הצמתים שעושים את החיים טובים יותר, ואין כמו אבא ואימא להיות שם, להדריך, להנחות לחבק ולאהוב.

 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות