עם תחילת 'שבעה דנחמתא' כמה מילים על ניחומים ונחמות שמלווים את חיינו גם בעולם החינוך, למשל כשהילד מציג תעודה לא מי יודע מה..."/> כיצד מנחמים?

ההפטרות בשבתות שבין תשעה באב לראש השנה קרויות "שבעה דנחמתא" מפני שכולן נבואות נחמה מפי הנביא ישעיה – נביא הנחמה.

אם נשים לב לפסוק הפותח כל הפטרה, נגלה שיש כאן דו שיח בין המנחם למנוחמת כלומר, בין הקב"ה לכנסת ישראל, שאיננה מתנחמת בקלות כלל וכלל. למשל, הפטרת "ואתחנן", פותחת ב"נחמו נחמו עמי" ובהפטרת "עקב" כנסת ישראל מסרבת לקבל ניחומים, כשמתה מוטל לפניה, ואומרת "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ושוב עונה לה המנחם בהפטרת "ראה" – "עניה סוערה לא נוחמה הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים". ואז באה סדרה של ניחומים בהפטרות הבאות.

מה ייחשב לניחום טוב והוגן? האם כל מילה טובה תוכל להיכלל בדברי הניחומים? מי ראוי להיות מנחם ומי לא? אילו דרכי ניחום נוכל לקחת מהפטרות הנחמה?

הילד חוזר הביתה ביום האחרון לשנת הלימודים, כשעל פניו ארשת רצינית והוא נראה כמסתיר משהו חשוב. הוא יודע שהוריו מחכים שיוציא אותה מהתיק ויראה להם, אך קשה לו מאד לעשות את הצעד הקטן הזה. זהו יום דין בשבילו, יום שבו כל מעשיו בספר נכתבים מראשית ועד אחרית שנה. לאחר דיבוב קל, הוא מוציא אותה וכובש את פניו בקרקע, מכוסה בבושה וחושש מהבאות.

מתוך שלל התגובות האפשריות של ההורים המופתעים/ מאוכזבים/ כעוסים/ מיואשים וכיו"ב ישנה תגובה מנחמת ידועה, שיכולה לבוא בכמה וריאציות. למשל: "לא נורא, התעודה הבאה תהיה יותר טובה" או "בשנה הבאה תצליח יותר" או "באמת לא נעים אך העיקר שהתאמצת" או "עם המחנך הבא בוודאי תוציא ציונים טובים יותר" וכו'.

אמירות אלו משקיטות את ייסורי המצפון של הילד, ובמיוחד אלו שמורידות ממנו אחריות כל שהיא ומעבירות אותה אל צוות בית הספר. אך האם הן מקדמות את הילד לתובנה חדשה? האם באמת יהיה יותר טוב בשנה הבאה או אצל המחנך הבא רק בגלל שהאמירה נאמרה?

למעשה, אלו הם ניחומים של הבל. ניחומים שאין בהם ממש המשמשים כמשפט מעבר דמגוגי לקראת הנושא הבא. הילד הביא תעודה אז צריך להגיד משהו לפני שעוברים הלאה, כי אי אפשר להתעלם. הם אומנם באים מרצון טוב ואמיתי לשפר את הרגשתו של הילד הנבוך והמאוכזב מעצמו, אך הם כלל לא מקדמים את הילד לקראת המשך טוב יותר. ההיפך הוא הנכון. אם זו התגובה היחידה לתעודה, סיכויים רבים שגם בשנה הבאה יצטרכו ההורים לנחם את בנם כשהתעודה תחזור על עצמה.

"ניחומים של הבל" הוא ביטוי של חז"ל (פסיקתא רבתי כ"ט) – המתארים  דו שיח בין כנסת ישראל לנביאיה המנסים שוב ושוב לנחם אותה לאחר החורבן. כל נביא נשלח בתורו עם דברי ניחומים, וכנסת ישראל איננה מסוגלת לקבל את ניחומיו לאחר ששמעה ממנו פעם אחר פעם רק דברי תוכחה. המדרש מכנה את התנחומים הללו כתנחומים הנשארים "מעל". כביכול, דברים גבוהים שאינם יורדים אל השיטין של הלב הפצוע ושותת הדם. ובמילים אחרות, כנסת ישראל לא יודעת כיצד להתקדם עם המילים הללו מהמקום שלה, מקום החורבן והייאוש, כששנות גלות רבות עוד לפניה. עד שבא הקב"ה בעצמו עם נביאיו, ואומר לה "נחמו נחמו עמי". רק אז היא מטה אוזן ומסוגלת להקשיב לניחומים. מדוע חשוב לכנסת ישראל לשמוע את הניחומים דווקא מהקב"ה ואיננה מסתפקת בשלוחיו?

ייתכן, שכשכנסת ישראל שומעת "נחמו" פעמיים מהקב"ה היא בעצם שומעת את עצמה, שהרי כנסת ישראל היא כעין מראה של הקב"ה, ואם הוא אומר לה שיש המשך ותקווה למרות שהכל נראה חרב, זה באמת כך. הקול של הקב"ה הוא קולה הפנימי ורק אותו היא רוצה לשמוע. רק הוא מבטיח לה וודאות בהתקדמות.

ולמרות זאת, כנסת ישראל לא תחזור לעצמה במהירות, וגם בתעודה לא תהיה פתאום הצטיינות. אלפי שנים של בניין איטי ובטוח יעברו על כנסת ישראל עד שתשוב למצבה הראשון, ורק עבודה קשה וסיזיפית תזכה את הילד בתעודה טובה יותר המשקפת באמת את יכולותיו. ניחום אמתי – אסור לו להסיח דעתו של האבל מהאבלות. לפעמים אתה בא לשבעה ונדמה לך שאתה בסטנד-אפ. חושבים שלנחם פירושו להצחיק את האבלים. לעשות להם קצת כיף בתוך כל הרע שעוטף אותם. אך ניחום אמיתי לא מעלים עיניו מהאובדן והחיסרון. להיפך, הם הופכים להיות הבסיס לצמיחה, להתחדשות ולהמשך החיים. חוויית האובדן בתקופת האבלות מעמיקה את הצורך בהשלמתו, בבחינת "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת ק"ו ע"א) – להשלים את חסרונו.

יש ערך גדול בהעצמת הילד על המאמץ שהשקיע למרות הישגיו הדלים (ואת הסיבות לפערים יש לבדוק כראוי כמובן), אך כל זמן שהניחום יישאר בכך שהמנחם מאמין שהמנוחם יכול – "אתה יכול" – לא בטוח שהוא אכן יוכל. על הניחום להביא את המנוחם לביטחון עצמי כה גדול שישנה את השיח הפנימי שלו עד שקולות כ"אני יכול" יתחילו להדהד בתוכו ולהובילו לעשייה אפקטיבית יותר.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות