כשהאינדיבידואליזם הפך לדת החדשה והמערכות מדברות רק על זכויות הפרט קשה לבנות חברה מתחשבת ובעלת מסוגלות חברתית גבוהה."/> תרומתה של התרבות המערבית לADHD - חלק ב

בפינתנו הקודמת, עסקנו בתרומתה החיובית של התרבות המערבית להתמודדות עם ADHD. דיברנו על המדע, שפרץ דרך לא רק בטיפול התרופתי אלא גם בהבנת ההפרעה ובניית דרכי התערבות נוספים. ראינו, שלמרות שבמבט ראשון התרבות העכשווית "יצרה" את ADHD, הרי שהגנטיקה משחקת תפקיד מרכזי בהפרעה זו, והתורשה החזקה של כ80% מזיזה הצידה את הטיעון שההפרעה נולדה בעשור האחרון.

התרומה הגדולה ביותר, כנראה, של הקדמה לADHD היא בהבנת ההפרעה ובנתינת תקווה להורים, ילדים, בני נוער ואפילו מבוגרים שעד לפני עשור לא הכירו דרך לעזור לעצמם מעבר לטיפול התרופתי. כיום, האוכלוסיה הזו יכולה להנות ממגוון התערבויות מוכחות המסוגלות לשדרג להם את איכות החיים. בזכות המדע המתפתח, ההפרעה מקבלת לגיטימציה ציבורית, ובתהליך איטי מתרחשת פרידה מ"המודל המוסרי" – ששלט בכיפה עד לפני כמה עשורים - שתמציתו האשמת הילד וההורים בהתנהגות החריגה.

אך יש לתרבות המערבית תרומה נוספת לADHD מכיוון אחר.

ADHD אינה מגבלה כשאר המוגבלויות. בדרך כלל המונחים "מגבלה" או "הפרעה" מציינים מצב חריג קבוע. למשל, אדם קצר רואי אינו רואה היטב למרחק באופן קבוע. אדם עם נכות ברגל חי כך 24/77 ללא שינוי. בADHD מדובר בהפרעה עם עוצמה משתנה ("השתנות בקשב וריכוז" – מושג שטבע ד"ר הלוואל בספר המפורסם ביותר על ADHD - מריטת עצבים). יכולות כגון קשב, ריכוז, יכולת וויסות רגשי, הפרדה בין עיקר וטפל, הפעלת עכבות ועוד תלויות מאד בגורמים סביבתיים המשפיעים על האדם.

דוגמה פשוטה לדבר: בכל ישיבת מורים, נוכל למצוא תלמיד ADHD שאצל מורה אחד מתנהג למופת  ובתלמידאות מקסימלית, אך אצל שאר המורים המצב פשוט קטסטרופה. הכיצד? מתברר שהקשר הבינאישי בין אותו מורה לתלמיד פשוט מצוין. יש ביניהם כימיה מעולה. מתברר שהתלמיד מאד אוהב את המקצוע הזה. מתברר שהתלמיד מצליח במקצוע זה. מתברר שאופי השיעור אצל אותו מורה מאד מזמין ללמידה, מאתגר במיוחד והתלמידים מאד פעילים בשיעור.

לכאורה, אם יש הפרעה אז יש הפרעה והיא אינה תלויה בשעות, מצבים ושאר גורמים סביבתיים/חיצוניים. אך זהו שלא. בADHD יש אש, וגובה הלהבות תלוי מאד במה שקורה בחוץ שמשפיע מאד על מה שיתרחש בפנים.

גם בבתים ובמשפחות אנו יכולים לראות הבדלים מובהקים בעוצמת תסמיני ADHD המושפעים מהאווירה  בבית כגון: כללים ואכיפתם, הרוגע של ההורים ויכולת ההכלה שלהם, הזרימה והאדישות החיובית בבית, הפניות של ההורים לטיפול בילדים וההשקעה בהם, איכות הקשר ושיתוף הפעולה של בני הזוג, החיבור בין כלל בני המשפחה, ההרגלים הטובים ועוד. ישנם הורים ומשפחות החיים מצוין עם אותם ילדים שהמורים "לא יכולים איתם". הסביבה משפיעה. נקודה.

ואם כך הם פני הדברים בכיתה ובבית, ברור שגם התרבות הכללית יכולה להשפיע רבות על הנמכת והגברת תסמיני ADHD.

אם זו תרבות של ריסון ושליטה, כבוד לזולת בכלל ולמבוגרים בפרט, סבלנות והתחשבות, ראיית האחר, אהבת האדם, אחריות אישית וציבורית, הקשבה, צניעות ועוד מידות וערכים טובים ונצחיים – באופן טבעי האנשים החיים בתרבות כזו הם אנשים שקולים יותר שיודעים לשים לעצמם גבולות בצורה טובה יותר. פעם אחת משום שאי אפשר ליצור תרבות כזו ללא שיש אנשים כאלה, ופעם שניה כיוון שהתרבות עצמה מייצרת אווירה של מה אסור ומה מותר גם באותם כללים שאינם כתובים אך מורגשים היטב באוויר. כשהמנגינה החיובית והמרסנת כל כך ברורה, מקרי הקצה מועטים כיוון שהפרטים שבקצוות מתמעטים ופחות מרשים לעצמם לחצות את הגבולות.

אך תרבות של מתירנות, חוצפה ופורקן יצרים חוקי ומקובל – בה ההיררכיה בין מבוגרים לצעירים מיטשטשת כל כך, אווירה בה האדם ורצונותיו (יהיו אשר יהיו) הפכו לאלוהים החדשים – לא יכולה שלא להגביר את הסימפטומים של הפרעת הקשב. תרבות שבה האמת היחידה היא שאין אמת וכל אחד עם האמת שלו – היא תרבות שמעודדת השתוללות וזרימה שליליות ומרחיקה את האדם מסייגים והפעלת עכבות. לא שצריך לדבר על זה או לכתוב את זה. זה פשוט קיים באוויר.

כשהאינדיבידואליזם נהיה לדת החדשה, והמערכות כולן עוסקות ומדברות בשפה של זכויות הפרט, מאד קשה לבנות חברה מתחשבת ובעלת מסוגלות חברתית גבוהה – תכונות היושבות בראש ובראשונה על צמצום והגבלה עצמית.

כשבתוך כל זה חי הילד המתקשה ממילא ליצור לעצמו גבולות וכללים ולהתאים את התנהגותו לנדרש – אין לו את הקביים וקירות התמך ללכת בבטחה בלי להפריע לעצמו ולאחרים. האווירה מגבירה את הלהבות ונותנת רוח גבית לאימפולסיביות וההיפראקטיביות.

ושוב ניקח דוגמה מילד ADHD, והפעם בטיול. רבים חושבים כי לילד קשה להיות סגור בארבע הקירות של הכיתה, במיוחד כשהשיעור פרונטאלי ומונוטוני, אך אם נוציא אותו לטיול יהיו אלו ימות המשיח. שם בטיול, במרחבי אין קץ, בשמש וברוח, בטיפות הניתזות מהמפל הקוצף – שם הוא ירגיש "בבית". שם זו הסביבה הטבעית והלא מגבילה שלו. שם הוא יתנהג למופת. אך ראו זה פלא! דווקא שם הוא רץ ומטפס, משתולל ונעלם, נגלה ונכסה, משליך אבנים ועוקף את המדריך. מה קרה? – פשוט מאד! הסביבה הפחות מובנית והזורמת מטבעה מגבירה אצלו את רמת הפעילות אפילו יותר ממה שקיים בכיתה. אז הסביבה כן משפיעה.

אז מה ניתן לעשות? כיוון שבאיזה מקום אנחנו חלק מהתרבות הכללית, האם נגזר עלינו ועל ילדינו להיות בחוסר קשב כללי? – התשובות בפינתנו הבאה.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות