גם למורים ומחנכים לילדים בעלי הפרעות קשב יש לא מעט טעויות. הנה לכם 10 טעויות נפוצות."/> טעויות נפוצות של מורים לתלמידים עם A

1. לא אוהבים את התלמיד. תלמיד מרובה קשיים,  שרגיל לאכזב את סביבתו ולקבל הערות שליליות מידי יום, זקוק יותר מכל לאהבה. אצל רבים מילדים אלו, ההצלחה הלימודית אינה תלוית מקצוע אלא תלוית מורה. יש כאן התניה פשוטה. אם התלמיד מחובר למורה הוא יעשה בכל בשבילו ויוציא מעצמו את המרב.

הכי קל בעולם זה לריב עם תלמידים עם הפרעת קשב. זו כמעט ברירת המחדל. המחנכים הדגולים לא נותנים להתנהגות החיצונית לבלבל אותם, ומשדרים אהבה ואכפתיות בלתי מותנות כלפי התלמיד. זה אומר לקחת את התלמיד בתחילת השנה לשיחה מחבקת ולהגיד לו שהאתגר הוא של שנינו. מספיקה מילה טובה ופרגון קצר מידי יום בשביל לקנות את ליבו. אם קנית את ליבו הוא יתמסר אליך.

2. לא מתאימים את הכיתה והלמידה לתלמיד. כיתה סטנדרטית בישראל לא מתאימה לתלמידים עם הפרעות  קשב. אם התלמיד עסוק רוב הזמן במלחמה במסיחים הרבים, כבר לא נשארת לו אנרגיה ללמידה עצמה. הכשל הגדול הוא לחשוב שרק התלמיד צריך להתאים ת עצמו לתפריט הבית ספרי. אז זהו שלא. את זה נוכל לדרוש מאדם בוגר באוניברסיטה אך לא מילד שהשליטה הרגשית שלו נמוכה ממילא. אל תבנו על מחאת "הסרדינים" כי גם כיתה של 20 לא טובה עבור ילדים אלה.

מה בכל זאת ניתן לעשות? להושיב בקדמת הכיתה בסביבת ילדים שקטים וממושמעים, ליצור סימני ידיים מוסכמים עם הילד להחזרת הקשב לאחר ניתוקים, לתת לו משימות קטנות, ממוקדות וברות עשייה, לתת משוב חיובי עבור כל התקדמות ולו הקטנה ביותר, להשתמש בהערכה חלופית בדמות עבודה, מצגת, יצירה וכו'.

3. לא שמים על האבחון. שולחים את ההורים לאבחון "כי אי אפשר ללמד איתו בכיתה". ההורים מוציאים אלפי  שקלים, מביאים מסקנות וזהו. היועצות והיועצים החינוכיים קורסים תחת נטל הניירת, ובסופו של דבר ובמקרה הטוב נותנים לילד תוספת זמן אך מתעלמים מיתר ההמלצות של האבחון.

כדי שהאבחון לא יהיה לשווא וכדי שתצמח תועלת מרבית לתלמיד, על המחנכים לשבת עם היועצים החינוכיים וההורים, בכדי להבין את האבחון והמלצותיו ולגזור ממנו שינויים בכיתה ובהוראה לטובת התלמיד. בנוסף, יש ללמד את הילד ולהקנות לו את האומץ והכוח לפנות למורים, ולעמוד על זכותו להתאמות לימודיות.

4. לא לומדים על הפרעת קשב. חלק מהמורים מאמינים לאותן אגדות, כאילו הפרעת קשב היא קונספירציה  של הרופאים וחברות התרופות. חבל, בינתיים הם והילד סובלים. אם היה להם חס וחלילה ילד חולה דיאליזה בכיתה, אין ספק שהיו שומרים על קשר הדוק עם הוריו ועושים כל שבידם כדי לסייע לו.

אך הילד עם הפרעת הקשב לא יזכה בדרך כלל ליחס הזה, והוא יצטרך להוכיח כל הזמן שבאמת יש לו קושי אובייקטיבי. חיפוש קצרצר בגוגל יפתח בפניכם עולמות חדשים ומגוונים על הפרעת קשב וריכוז – מה שיאפשר לכם לעזור לעצמכם בכיתה ובמיוחד לילד הזקוק כל כך לידע ולחדשנות בתחום. ללא לימוד על הפרעת הקשב, תתקשו מאד להכיל את הילד. קרוב לוודאי שתמשיכו להאשים אותו בהתנהגות לא רצויה, בעצלנות ובחוסר אכפתיות, ואין עוול גדול מזה.

5. לא בונים שיתוף פעולה עם ההורים. יש לכם מכנה משותף גדול עם ההורים. אתם והם מתמודדים עם קושי  גדול ורציני. במצב זה, כשיש רצון מצד הצדדים, שיתוף פעולה וסיעור מוחות תמידיים עשויים להגדיל את יכולתכם לעזור לילד ולא פחות מזה לעצמכם. ייקח לכם זמן למצוא את נוסחת ההצלחה. אתם תיכנסו לניסוי וטעייה ותקבלו כל הזמן משוב מהתלמיד עד שתמצאו את מה שעובד.

יש לכם, כמורים, אינטרס גדול לרתום את ההורים לשיתוף פעולה עם בית הספר. בשל התורשה החזקה, קרוב לוודאי שאחד מההורים נושא את הפרעת הקשב וגם איתו זה לא הולך להיות קל. אל תרימו ידיים, מספיק הורה אחד שתוכלו לעבוד איתו. מפו יחד את הבעיות והקשיים של הילד, טפלו כל פעם בעניין אחד עד למיצוי ופתרון ומצאו את דרכי ההתקשרות הנוחות לכם בכדי לקיים עדכונים שוטפים.

6. חסרי מדיניות, כללים ועקביות. הפרעת קשב היא קודם כל בעיה קוגניטיבית, שמקשה מאד על התלמיד  ליצור לעצמו כללים ותבניות חשיבה ועשייה. בהפרעת קשב, מדובר על מוח תוצאתי ולא על מוח שלבי. המוח התוצאתי מדלג על שלבים, רץ לתוצאה ולא לוקח בחשבון את הפרטים הנחוצים שבדרך. ללא מוח שלבי לא תיתכן חשיבה מסודרת.

זו הסיבה שילדים אלו לא מבולגנים רק בחפציהם האישיים ובחדרם, אלא גם בחשיבתם. אנחנו כמבוגרים הסובבים אותם, חייבים ליצור להם את המבנים בסדר היום, ארגון החפצים ובחשיבה השלבית המסודרת.

בין השאר עלינו ליצור להם כללים ברורים, פשוטים ומעטים, לחזור עליהם ללא הרף ולדרוש גם מהם לשנן אותם. עלינו לעמוד על הכללים שקבענו גם כשלא נוח לנו. כשיש כללים ברורים יש מדיניות, ואז אין תגובות שרירותיות ולא מידתיות. הכללים טובים לנו ולתלמידים שכה זקוקים להם. השקיעו מחשבה וזמן בקביעת הכללים ותקלו על עצמכם ועל תלמידיכם.

7. לא בונים שפה משותפת עם שאר המורים. כל המבוגרים העוסקים עם ילד ADHD כולל הורים, אחים  גדולים, סבים וסבתות, מורים ומדריכים בחוגים ותנועות נוער - חייבים לדבר עם הילד באותה השפה ולהשתמש באותם כללי התנהגות איתו בכדי להביא אותו לשיתוף פעולה ולעשייה מרבית.

ברור שיהיו הבדלים בין הסניף לבית ולכיתה אך בשורש הכל זהה. בית הספר כמסגרת אורגנית אחידה, מחייב התייחסות כזו אל הילד. עדכונים שוטפים בין המורים, וחיפוש מתמיד של כולם יחד אחר דרכי ההצלחה של תלמידים אלו, הינם אסטרטגיות הכרחיות להצלחת תלמידים אלו בבית הספר.

8. לא מונעים הסלמה בהתנהגות ובתפקוד הלימודי הלקוי. תלמידים עם הפרעת קשב אינם צפויים  בהתנהגותם. כיוון שהפרעת הקשב פוגעת ביכולת לוויסות רגשי, תלמידים אלו מתקשים למשל במעברים בין הפסקה לשיעור והתאמת ההתנהגות לזמן ולמקום. או למשל, לאסוף את עצמם לאחר מריבה ולסגור את העניין. כיוון שסביבת בית הספר בכיתה, במסדרונות ובחצר מזמינה אין סוף של אינטראקציות חברתיות, כמעט ולא ייתכן שלא יקרה אירוע כל שהוא בשיעור ובהפסקה שיטלטל את התלמיד עם הפרעת הקשב ויוציא אותו משיווי המשקל הרגשי העדין כל כך ממילא.

כשאנו המבוגרים יודעים זאת ומוכנים להפתעות כאלה, אנו יודעים שהילד לא עושה בכוונה, והדבר הכי טוב בשבילו כעת הוא מבוגר שולט ברגשותיו שיגיב וינהל את האירוע בשום שכל וברוגע.

9. מונעים מהתלמיד הפסקה וזמנים להתרעננות. הכיתה והשיעורים הקלאסיים אינם המקום הטבעי של  ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. מוח עם הפרעת קשב הינו מוח "רדום" וכדי להעיר את עצמו הוא זקוק לעניין. חלק מהעניין מגיע מתנועה שלא בדיוק אפשרית בזמן שיעור. העניין יכול להיווצר גם על ידי גירויים שונים וחוזרים שלא תמיד זמינים עבורו בשיעורים הפרונטאליים והמונוטוניים.

בשל כך, זמני הקשב של התלמיד מצטמצמים מאד והוא זקוק לתנועה שתאפשר לו לשוב לעבודה קוגניטיבית. לכן, אין עונש יותר פוגע ולא מתאים עבור ילדים אלו מהעונש להישאר בכיתה בזמן ההפסקה. הפעילות הגופנית שבהפסקה ממריצה את הדם וגורמת להפרשת חומרים במוח החיוניים לחיזוק הקשב והריכוז. חשבו לרגע כמה פעמים נשאר ילד זה בהפסקה מאז הצטרפותו לבית הספר ואם הדבר הועיל במשהו למצבו.

10. לא חושבים מחוץ לקופסה. לילד עם דלקת גרון נותנים מוקסיפן. ילד ששכח את משקפיו ישב בקדמת  הכיתה. ילד חולה צליאק יקבל תפריט נטול גלוטן. אבל עם הפרעת קשב זה לא זבנג וגמרנו. אין סוף לדרכים שנצטרך ליצור עבורו בכדי להביאו לתפקוד נורמטיבי, ואין מרשם אחד לכולם כי אין הפרעת קשב אחת הזהה לחברתה בעולמנו.

בכדי להצליח עם ילדים אלו אסור לחשוב רגיל. חייבים לחשוב על פתרונות. חייבים להעז. חייבים להיות חלוצים. לשנות מהמסגרת ולעגל את הריבוע. אם הוא לומד דרך ציור תנו לו לצייר. אם הוא זקוק לשכיבה על הרצפה בכדי לעשות שיעורי בית, אל תזכרו פתאום שאתם יקים. אם הוא זקוק להפסקה כל 10 דקות של עבודה זה יהיה בסדר. העיקר שיעשה בדרכו ובקצב שלו. זכרו תמיד, העיקר כאן הוא העשייה ושיתוף הפעולה שלו. לא הכמות אלא האיכות וגם אם היא קטנה. ואל תשכחו לפרגן בלי סוף!


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות