שנים של התייחסות כושלת הובילו תלמידים רבים לתחושות אשמה שהגדילה את הלקויות והרחיבה פער, עד שהתחולל שינוי. בין הפרעה להפרייה."/> הפריית קשב וריכוז - חלק ב

לא בקלות הגיע העולם להבנה ש"החסרונות" הטבועים במאפיינים של ADHD יכולים להוות יתרונות גדולים לאדם ולחברה. מאות שנים הייתה הרפואה של אז, שבויה ברשתו של "המודל המוסרי" שבתשתיתו עומדת האוריינטציה הדתית-נוצרית של ימי הביניים, שהשפיעה רבות גם על צורות השלטון הדיקטטוריות דאז.  תפיסה זו הטיפה לאפסות האדם ולחוסר יכולתו לנצח את חולשותיו. אך טבעי הוא שחוסר אמונה בסיסי באדם יקרין פסימיות רבה ביותר ביחס להפרעות התנהגות.

האמירה השגורה, בין אם נאמרה בפועל ובין אם הייתה באטמוספרה התרבותית, הייתה: "אם תרצה – תוכל" או "אם רק תתאמץ – תצליח". האשמה הוטלה לחלוטין על המסכן שלא התאים את התנהגותו לנורמה החברתית. לא נמצא איש רפואה שחשב שללקויות אלו יש הסבר ביולוגי חסר שליטה. ילדים שלא יישרו קו עם חוקי בתי הספר השמרניים דאז, הולקו עד זוב דם ע"י הוריהם ומוריהם, ואם אלו נמנעו מ"לחנך" את ילדיהם, דאגו זקני הקהילה "להציל" את הילד הנתון במלחמה שבין האלוהים לשטן ע"י מכות נמרצות. וכך הייתה יכולה משפחה צרפתית במאה ה-18, בדרכה לכנסייה ביום ראשון, לפגוש חולי נפש מוצגים לראווה בחוצות העיר כשהם מזילים ריר, צורחים ומתעוותים כשרגליהם כבולות לשרשראות ברזל, כשבהמשך הם לעיתים אף.... הוצאו להורג.  החברה התרבותית ההיא, התעללה בסובלים מקשיי התנהגות, ובחרה לשים קץ לחייהם של חולי הנפש שגרמו לה לחוש חסרת אונים.

"המודל הרפואי" הבין שמאחורי התנהגות סותרת נורמה חברתית, עלול להימצא שוני נוירולוגי דהיינו מוח המחווט בשונה מהרגיל. הילד חסר המנוחה כבר לא נחשב ל"אשם" במצבו.  השלב הבא קרה ב-1937 בביה"ח בראדלי ברוד איילנד. ד"ר צ'ארלס בראדלי, קרוב רחוק של האיש שעל שמו נקרא ביה"ח, ניסה טיפול "חדשני" בילדי ADHD. הוא שם לב לעובדה, שהבנזדרין שניתן לחולים שסבלו מכאבי ראש כתוצאה מטיפולים אחרים, גרם להם לשינויים התנהגותיים. תוך לקיחת סיכון עצום, נתן בראדלי את התרופה לכמה מהילדים הללו, והשינוי לא אחר לבוא. תוך 20 דקות מלקיחת התרופה, היו הילדים מסוגלים לשבת בשקט ובמנוחה ו...ללמוד. הם אהבו את התרופה וקראו לה "גלולת החשבון" שאפשרה להם ללמוד מתמטיקה סוף סוף. כאן החל המסע בן עשרות השנים האחרונות של חקר המוח של הADHD.

באותן שנים, הגיעה הנוירולוגיה לפיתוח תרופות לADHD המוכרות לנו היום. המודל המוסרי שחרר את אנשי הADHD מרגשות בוז, אשמה ואף מענישה, אך עדיין ראה בADHD-  בעיה וחיסרון.

אם אתה מוגדר כ"בעיה", סביר בהחלט שתגדל עם רגשות בושה, פחד, ביטחון וערך עצמי ירודים וציפיות מופחתות מעצמך – גורמים בסיסיים ללקויות למידה. ואכן, אצל חלק גדול מהאנשים "שסובלים" מADHD נצפו גם בעיות נלוות, שחלקן קוגניטיביות-לימודיות. לעיתים, היה זה חוסר הטיפול הנאות בADHD שגרם לרגרסיה במצב הלימודי ובמשך הזמן נצברו פערים קולוסליים. לסיכום, לא חשבו שניתן לפתור את הבעיה ובוודאי שלא ראו כל אפשרות שהבעיה בעצמה תהווה יתרון מובהק, ומה נשאר? – לעקוף את הבעיה.

בשנים האחרונות, העולם התקדם אל "מודל החוזקים" המבין, כי התפיסה של הADHD כבעיה, נובעת בעיקר מפערים שבין החיווט המוחי של אנשים אלו ובין הנורמות המקובלות בחברה. כמו "צריך לשבת שעות ממושכות בשקט בכיתה", "צריך להיות רגוע ונינוח תמיד" וכיו"ב. אך האם זו האמת? האם לא ניתן ללמוד בלמידה אקטיבית יותר?

במודל זה, הופך החוזק לכותרת ראשית בעוד שהבעיה נשארת ככותרת משנית. במודל זה, הילד אינו בעל "פגיעות מוחית מינימאלית" אלא בעל "מוח טורבו" – מוח החושב במהירות האור ומשאיר מאחור את כל האנשים "הבריאים". המטרה תהיה להוציא יקר מזולל. תמיד.

לא מדובר בספין או בניסיון לצבוע את השחור בוורוד. זו תחילתה של הסרת העטיפה מעל המתנות שהמודל הרפואי נוטה להותיר עטופות. להלן כמה התמרות של תסמינים אופייניים ל-ADHD. התבוננו בהן לרגע: הסחת דעת – סקרנות, אימפולסיביות – יצירתיות, היפראקטיביות/חוסר מנוחה – אנרגטיות, הפרעות/התפרצויות – להיטות, שכחנות – שקיעה מוחלטת בעיסוק, חוסר ארגון – ספונטאניות, עקשנות – נחישות וסירוב להיכנע, חוסר עקביות – הבזקי כישרון מבריק, נטייה למצבי רוח – רגישות.

ילדינו ותלמידינו מזמינים אותנו לשנות את נקודת המבט עליהם, וככל שניטיב להביט בהם מתוך תכונות הראי הללו, נוכל לראותם כשלמים וטובים ולא נישאר רק עם החלק הבעייתי שבהם.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות