רחלי הקומונרית לא באה להעביר שנה. היא באה להצליח. היא רוצה שהשנה הזו תהיה שנה משמעותית עבורה, אבל איך?"/> הכי חשוב אחרי שבת הארגון

עוצמת המיקוד

רחלי היא קומונרית בבני עקיבא באחת הערים הגדולות בארץ. בשעות הבוקר היא מתנדבת כבת שירות בגן לחינוך מיוחד ושעות אחר הצהריים שלה הן קודש לסניף. אני עוצר בטרמפיאדה והיא עולה עם עוד שתי חברות, וברקע מתחילה שיחת קומונריות טיפוסית - תאווה לאוזניים של מאמן. בין השורות אני שומע שרחלי לא באה להעביר שנה איך שהוא, ולראות מה יהיה בסוף. היא באה להצליח. היא רוצה שהשנה הזו תהיה שנה משמעותית עבורה ועבור הסניף אותו היא מנהלת. אלא מה? השיחה לא מתקדמת לשום מקום. יש קומונרית שלא רוצה "להצליח"? יש קומונרית שלא רוצה שתהיה לה שנה "משמעותית"? כשההגה בידיי אני מרשה לעצמי ליטול הגה נוסף ולהתערב בשיחה. אני מציג את עצמי ונוטל רשות לקדם את השיחה למקום פורה יותר. לאחר עשרים דקות נסיעה ועבודה אימונית קצרה, רחלי וחברותיה הקומונריות יודעות בדיוק למה כל אחת מהן מתכוונת כשהיא אומרת "להצליח בסניף", ומהן הפעולות הנדרשות, ומתי ואיך לעשותן כדי שבאמת תהיה הצלחה.

גל סינוס העצמאי

דודי נכנס להדרכה שבועיים לפני חודש הארגון. כמדריך שרוצה להוכיח לעצמו ואת עצמו, הוא עשה הכל בשביל הסניף וההדרכה. במשך חודש הארגון כמעט ולא היה בבית בערבים. הוא התרוצץ מהסניף לישיבה ומהישיבה לבית הספר כדי להלהיב את החניכים לבוא לצבוע את הקיר השבטי. בשבוע האחרון של חודש הארגון עשה שלושה לילות לבנים ובזכותו היו הקיר, ההצגה והתערוכה להורים בשבת. עכשיו דודי בבחינת "צדיק גמור" ונכנס עם תשישות בינונית לתקופת המבחנים שלפני חנוכה. דודי מרגיש שעשה את שלו בקשר לסניף.

"גל סינוס העצמאי" הוא תיאור גראפי לחשיבה שיווקית כושלת בעסקים קטנים. כך זה קורה: עובדים חזק על שיווק, ממגנטים לקוחות חדשים ומתמלאים בעבודה לתקופה מסוימת עד שהלקוחות פוחתים או מפסיקים להגיע, ושוב יוצאים לגל חדש של שיווק וחוזר חלילה. כותרת המשנה המוזרה הזו, המתארחת לראשונה ב"סדרת חינוך", היא בדיוק מה שעובר בדרך כלל על סניפי תנועות הנוער לאחר שבת הארגון. כיצד? חודש הארגון הוא זמן השיווק הגבוה ביותר בסניפים. התהודה שהוא יוצר מושכת לסניף גם את אלו שבמשך השנה בוחרים להישאר על הספה בבית. העובדה שבמשך חודש ימים, ובמיוחד בחצי השני שלו הסניף הופך להיות מרכז השכונה ומרכז קהילתי, מצליחה לעורר את החיידק הסניפי הרדום בכל אחד מאתנו. אלא, שבתום הטקס במוצאי שבת, המדריכים והקומונריות צונחים לשנת חורף עמוקה ולא מנצלים את ההצלחה השיווקית הקודמת לרכב על הגל השיווקי הבא, וגורמים בעצמם לתופעת הסינוס הנ"ל. 

"אני אשתדל" זה לא כלום

ישב"ץ ביום שלישי בערב בסניף של היישוב "מעלה גיחוך". חדוה הקומונרית מציגה למדריכיה טבלת אקסל שמלמדת על 78 חניכים פוטנציאלים לסניף בעוד שבשטח מגיעים מקסימום 33. הישב"ץ מסתיים באופן מפתיע עם ההחלטה "נשתדל להביא יותר חניכים לשבת הבאה". במשך כמה שבועות כולם משתדלים להביא חניכים לסניף אך התמונה לא משתנה. הצוות רוצה שיפור ומשום מה הוא לא קורה. החליטו להתייעץ. אני שואל אותם מה אתם עושים כדי להביא עוד חניכים? – "אנחנו משתדלים מאד" באה התשובה. למה הכוונה? "אנחנו משתדלים ללכת לבית הספר ולהזכיר להם לבוא, אנחנו משתדלים לשלוח הודעות לחניכים ולהורים, אנחנו משתדלים לבקש מאלו שבאים שיביאו את החברים שלהם. ככה קבענו לעשות בישבצי"ם שלנו". מתברר כי ההשתדלות נשארה רק השתדלות. אני מבקש מכולם "השתדלו נא להרים את יד ימין" והם מרימים, כמובן. אני חוזר שוב על הבקשה והם מבינים שלא צריך להרים את היד כי ביקשתי רק להשתדל. האסימון נפל.

מקסימום – תצליח!

מי לא רוצה שפע בסניף שלו? שפע במדריכים, שפע בחניכים, שפע בפעילות חברתית, שפע בפעולות שבת איכותיות ומגוונות, שפע בתקציבים ושפע במעורבות הורים. כמה מוכנים לצאת מאזור הנוחות ולעשות משהו בשביל שהשפע הזה ייכנס לחיים שלהם? – מעטים ביותר. יש לנו מחשבה בראש שהשפע ינחת עלינו בפתע פתאום כשאנחנו נשב בצד. אז זהו שלא. השפע מחכה שמישהו יגרור אותו אליו באמצעות עשייה רבה. יש לנו מחשבה נוספת שאומרת שאם נמשיך להישאר באותו מקום נוכל להמשיך להתפתח. אז זהו שלא. כל עוד איננו מוכנים לצאת מאזור הנוחות ולחפש אפשרויות וכיוונים נוספים – לא תהיה התפתחות. יש לנו פחד טבעי מכישלון, מיציאה מאזור הנוחות שלנו ומפגיעה עצמית בכבוד שלנו. למשל, איננו מוכנים "להתלכלך" בחיפוש אחר חניכים פוטנציאליים בבתי הספר, בשכונות, בפארקים ועל הברזלים. אנו פוחדים מכישלון, מזה שהם לא יגיעו. אבל בואו נחשוב רגע. כבר עכשיו, לפני שיצאנו לשווק את הסניף הם לא מגיעים אליו. במילים אחרות, אין לנו מה להפסיד. יש לנו רק מה להרוויח. מקסימום – נצליח!


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות