להעביר אחריות לילד, גם בגיל ההתבגרות, אין פירושו שההורים יוצאים לחלוטין מהתמונה..."/> הורים, מתבגרים ולימודים

הכותרת של מאמר זה עשויה לגרום לכם קצת חוסר נוחות, אם אתם בתוך העניין. בשבילכם זה שוב לפתוח את המקום האדום, הכואב והמדמם. זה שוב להיזכר באותן סיטואציות בהן אתם חוזרים מאוכזבים מאספת ההורים. זה להסתובב עם תחושה קשה של חוסר אונים וייאוש מהמצב שרק הולך ומחמיר. זה לראות את לוח המבחנים העמוס שמודבק על המכתבייה בחדרה של המתבגרת המתעלמת ממנו באדיקות.

אם אתם שייכים לקטגוריה הזו, והתיאור הזה לקוח איפה שהוא מעולמכם כהורים ומחנכים, וממערכת היחסים הכל כך מורכבת שלכם עם המתבגר או המתבגרת – המאמר הזה ממש בשבילכם.

אחריות הורית – הורים מיואשים או בעלי אידיאולוגיה מסוימת, מנסים לפתור את עצמם מאחריות על המתבגר שלהם בטענות מגוונות בעלות מנגינה דומה.

למשל, "גידלנו אותו בעמל, יזע ודמעות. זה הזמן שלו לקחת אחריות על עצמו" או "הוא כבר מספיק בוגר להבין שכל הבטלה הזו היא ממש גול עצמי".

לפעמים זה בא בכיוון אחר כמו "יש לנו מספיק חיכוכים איתו גם בלי הלימודים" או "אנחנו ממש לא רוצים להרוס את ערוץ התקשורת הדק שעוד נותר לנו איתו".

אז בואו נבהיר את זה אחת ולתמיד. להעביר אחריות לילד, גם בגיל ההתבגרות, אין פירושו שההורים יוצאים לחלוטין מהתמונה. משום מה נראה לחלק מההורים, שאם המתבגר כבר מחזיק סמארטפון, נוסע בעצמו לקצות הארץ וגובהו מטר שבעים ושבע - שהוא כבר יודע ויכול לנהל באחריות ובשיקול דעת את חייו הסוערים.

אז זהו שלא. אל תתבלבלו. בינתיים הוא גדול בעיקר מבפנים כי הגודל הפנימי טרם מתראה בחייו. באופן טבעי ובריא, ככל מתבגר, הוא מחפש את דרכו והוא נע ונד בארץ, נע ונד בין ערכים המשתנים חדשות לבקרים עד שיגיע אל המנוחה והנחלה האישיותיות שלו. המתבגר שנראה כל כך זרקן זה לא עושה את זה במלוא שיקול הדעת. לרוב, הוא כלל לא מודע להשלכות הרות הגורל של עשייתו או אי עשייתו, בוודאי כשמדובר בתחילת ההתבגרות. הוא חי לגמרי את ההווה, ולא תזיזו אותו מדעתו בהסברים ובשיחות מוסר. הוא מפתח נבדלות שמראה לו כרגע רק את עצמו וצרכיו. הניסיון מלמד שלאחר כמה שנים הוא יצטער על הזמן שבוזבז, על היכולות שלא מוצו ועל האמונה במשוואה שהשקעה בלימודים פירושה התאבדות חברתית.

כשאתם תהיו שם ולא תוותרו על מקומכם ועל אמירתכם, לא תוותרו לו כי אינכם מוכנים לוותר עליו – אתם עשויים להציל אותו או את תעודת הבגרות שלו והוא יודה לכם על זה עוד כמה שנים. עליכם להכניס טוב טוב למוח שלכם שלמרות שהוא בריא וסבבה, הוא לא באמת מודע לכל מה שקורה איתו, וחייב להיות בסביבתו מבוגר אחראי שיסמן לו כל הזמן את המטרה באומר ובדברים. גם אם הוא לא יעשה עד הסוף ובמאה אחוזים, גבולות הגזרה שתציבו לו יצילו אותו מנפילות כואבות יותר. זכרו! אין ואקום, או שאתם תציבו גבולות או שהוא יציב אותם. אז במה אתם בוחרים?

מה הסיבה לחוסר התפקוד הלימודי – לפני שאתם תוקפים, בדקו היטב מהי הסיבה לחוסר התפקוד הלימודי. האם זו סתם "זרקנות" לשמה או שיש דברים בגו. אולי יש למתבגר קושי אובייקטיבי, איזו לקות למידה שלא טופלה מעולם וצצה עכשיו עם העומס הלימודי שבחטיבת הביניים והתיכון. אולי יש לבן קושי על רקע רגשי שמתחיל אצלכם בבית, בקשרים המשפחתיים או בהקשר החברתי של בית הספר. האם ניתן לפתור את הקושי בכמה שיעורים פרטיים שיישרו לו קו עם ההספק הכיתתי, או שמדובר בקושי אובייקטיבי הדורש התערבות מקצועית. אם לא מדובר בנסיבות כאלה, ויש כאן חוסר אחריות נטו, והמתבגר אינו משתף פעולה עם כל ניסיונותיכם להביא אותו למאמץ לימודי – הגיע הזמן להוריד את הכפפות.

סמכות הורית – אתם נשארים אחראים כי אתם ההורים, והורות פירושה בין היתר סמכות. לעולם לא תהיו  החברים שלו גם אם תעשו יחד חיים משוגעים. אל תתבלבלו ואל תבלבלו אותו בעניין הזה. הוא ממש לא רוצה שתהיו החברים שלו. הוא לא צריך אתכם כחברים, גם אם הגלריה שלו לא רחבה במיוחד, כי הורים זה הורים. והרי החדשות: סמכות הורית קיימת גם בגיל ההתבגרות, ואוי ואבוי אם לא! יש לכם את זכות הוטו אך חשבו בזהירות היכן להפעיל אותה. היו חכמים ולא צודקים, כדי שלא תאבד מערכה. אך אם לא הולך בדרכי נועם, ולא הצלחתם להזיז אותו מההרס העצמי או לא הצלחתם להביא אותו לשמור על כללי הבית הבסיסיים, זה הזמן והחובה שלכם להוציא את "הכלים הכבדים" – מניעת פעילויות מועדפות מהסרבן. זכרו, זה הבית שלכם, המטבח שלכם, הרכב שלכם וגם החדר שלו –שלכם הוא. זה נכון שלא צריך להגיע למקום הזה כברירת מחדל, אך אם הוא משדר שאתם עובדים אצלו, זה הזמן לחשב לו מסלול מחדש. תנו לו לרדוף אחריכם והשתמשו בנוסחה הידועה: קודם חובות ואחר כך זכויות. יש לזכור שאסרטיביות אין פירושה צעקות וגידופים. אתם עומדים על שלכם, מבהירים את החוקים בבית מכאן ואילך ויוצאים לדרך ונראה מה יהיו חלומותיו.

שיתוף פעולה עם בית הספר – כשיש שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר, בדרך כלל יש תוצאות טובות יותר. אם סמכותכם ההורית לא עמדה לכם ביציאת שגרת לימודים למתבגר שלכם, התשובה עשויה להיות דווקא בבית הספר. במקום מתוקן, הדברים היו מקבלים מענה כבר בשלב הראשוני כשזיהו בבית הספר ירידה לימודית. אך אם הדבר נפל בין הכיסאות, בסופו של דבר יש לבית הספר כלים שאין להורים בבית, וחלק מהאחריות ההורית מתבטאת גם בדרישה מבית הספר ללחוץ על המתבגר. על פי רוב, המתבגר המצוי שעדיין לא התדרדר לרחוב, רוצה את בית הספר ולו בשביל העניין החברתי. דבר נוסף, המתבגר מבין טוב יותר את החובה שלו לתת דין וחשבון לצוות החינוכי מאשר להוריו. קיימת אצלו הפרדה ביו הבית לבית הספר, בין המחויבות הלימודית למחויבות המשפחתית. לכן, קל יותר לבית הספר לדחוק אותו לפינה ולדרוש ממנו מעורבות לימודית גדולה יותר.

לבנות את הדרך – בדרך כלל זה לא מספיק להגיד למתבגר "תתחיל להתאפס על עצמך" או "אנחנו רוצים לראות אותך משפר את הישגיך בשני ציונים". המתבגר זקוק לתוכנית כדי לבצע את הדרישה הזו. לפעמים המתבגר לא מסוגל לתכנן תוכנית כזו בעצמו, ונצרך לעזרה מהבית או מבית הספר. בנוסף, בכל מסגרת חינוכית אירוע רודף אירוע והצוות עסוק ביותר, אך ללא בקרה צמודה על התהליך והשינוי שלו, כנראה שלא נראה תוצאות רצויות לאחר נפילה לימודית משמעותית.

כל התהליך הזה יכול להיות לא נעים ואפילו כואב. אתם מצדכם השתדלו לשמור על קור רוח וניהול רגשות בוגר. המתבגר שלכם יודה לכם ברבות הימים על כך שלא ויתרתם לו ולא ויתרתם עליו.

 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות