כהורים ומחנכים, נשאף להעביר לילדינו ולתלמידינו אחריות בתפקידי החיים השונים שלהם. ומה לגבי האחריות בתחומי עבודת ה'?"/> העברת האחריות לילד בעבודת ה'

אחת האינדיקציות לבגרות אנושית היא היכולת לקחת אחריות על הבחירה שנבחרה ולהיות מחויב אליה ברוח ובמעשה. לכן, כהורים ומחנכים, נשאף להעביר לילדינו ולתלמידינו אחריות בתפקידי החיים השונים שלהם.

לפעמים, העברת האחריות נעשית בצורה מודעת וטקסית. בשיחה עם הבן והתלמיד אנו מודיעים לו שמכאן ואילך הוא האחראי הבלעדי על העניין המדובר, וביצועו והצלחתו תלויים בו בלבד. בפעמים אחרות, העברת האחריות נעשית ב"שב ואל תעשה" שלנו או בשפה המקצועית "הימנעות" או "התפוגגות". בדרך זו אנו לוקחים שני צעדים אחורה וממתינים שהילד יבחין בריק שנוצר, ירים את הכפפה וינקוט בפעולה ללא כל הכנה והטרמה מצדינו. זיהינו אצלו בגרות ויכולת לקרוא את השטח, להבין מה נדרש ממנו ולייצר עשייה קונסטרוקטיבית, ואנו מוותרים על מקומנו למען חזק אצלו את חוש האחריות.

למרות התחזית האופטימית שלנו, אנו צריכים לקחת בחשבון גם את האפשרות שהכפפה לא תורם והילד לא ינקוט בפעולה מסיבות שונות. אנו מבינים שמעברים אינם פשוטים לכל אחד ו"בין השמשות" הוא אכן זמן מבלבל ומקשה על ראייה חדה וברורה. לכן נשאף ללוות את המעבר ולתווך לילד את האחריות החדשה שלו בחיים. הרצון שלנו להעביר אליו אחריות ולבגר אותו בפעם אחת יכול להיות הרה אסון  ולהשפיע לרעה לא רק על אותו העניין אלא על כלל היחסים שלנו איתו. העברת המשקל הרב של המשא החדש במתינות ובהדרגתיות תבטיח לילד ולנו את יכולת השימור לאורך זמן ואת המשך יחסי הקרבה והכבוד.

במאמר הקודם עסקנו ביחס הראוי שלנו אל הבן שלא קם לתפילה, והצפנו את הנקודות הבאות:

א. עלינו להתייצב במקום חיובי ולהתחיל את הדיון והחשיבה ממקום יותר נקי ומאמין בילד ובכוחותיו.

ב. נחשוב תמיד מה אנו רוצים להשיג בתגובה שלנו. כשיש כאוס ובלבול בחיים בכלל ובבית בפרט, והעניין נעשה נפיץ ביותר, נקפיד לשאול את עצמנו תמיד "מה הכי חשוב עכשיו?" או "איפה אנחנו הכי יעילים עכשיו?". כך נוכל למנוע מעצמנו תגובה אמוציונאלית שלא משקפת באמת את המדיניות החינוכית שלנו.

יש החושבים שהחינוך מסתכם במבחן התוצאה המיידית. למשל, הגיע או לא הגיע לתפילה. וכנגד הניסיון להבין את הקושי של המתבגר לעשות דבר שהוא מתקשה להזדהות איתו הם אומרים "מספיק עם ההבנה וההכלה, צריך לחנך וזהו!". לדידם, הכלל של "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אינו נוהג בחינוך. אבל באמת, ללא הכרה ברורה של מקומו של המתחנך, והזדהות כנה ואוהבת עם הקושי שלו, לעולם לא נוכל לחנכו ולהעלותו להבנה גבוהה יותר.

כשהמתבגר לא קם לתפילה מורם אלינו "כרטיס צהוב" הקורא לנו, בין השאר, לחשוב מחדש על החינוך שלנו לתפילה. למשל, אם אנו ממשיכים עם מתן הפרסים על התפילה ולא משקיעים במקביל בחינוך לתפילה, יגיעו זמנים שלא יהיה בהם חפץ המשביע את רצונו של הילד. זה פשוט כבר לא עובד. במילים אחרות, עלינו לעבור בהתאם לבגרותו של הילד מחינוך סמכותי שבידו לחלק פרסים ולמונעם, אל חינוך שיגרום לילד להזדהות עם העניין. כשאנו מחזיקים באדיקות בסמכות שלנו כגורם חינוכי איננו יכולים להיות ערבים לכך שהעשייה נובעת מרצונו העצמי של הילד. כל עוד המקל והגזר כמטאפורה עומדים לבדם ברקע, תשומת הלב מוסטת אליהם בלבד, ובהיעדר הגורם הסמכותי ומתנותיו הילד מאבד עניין וקשר עם המצווה. הדבר נכון לגבי חינוך לצחצוח שיניים וקל וחומר כשמדובר על חינוך לתפילה.

אחת הסיבות לכשל החינוכי נעוצה בשקט התעשייתי בגילאים הצעירים. בגילאים אלו הילד עושה ובדרך כלל אינו מתנגד. הוא עדיין לא שואל למה ומדוע. הוא בא אתנו לתפילה ומשתף פעולה ואנו רואים כי טוב ואיננו עוסקים בחינוך לתפילה, בהסברתה והנגשתה לילד. איננו שמים לב שבקרוב מאד הילד שגדל והולך יזדקק למזון רוחני בוגר יותר כדי להשביע את רצונו, וכך פתאום הילד נעלם לנו מבית הכנסת.

יש משהו מגוחך במה שאנחנו עדיין האחראים הבלעדיים על התפילה של המתבגר שלנו ואפילו לוקחים את המצב העגום באופן אישי כאילו שהוא בוודאי עושה את זה נגדנו. כל עוד התפילה שלו תהיה בעיה שלנו, כנראה שלא נאפשר לו לקחת עליה אחריות. אם לא עשינו טעויות בינתיים ולא שברנו את הכלים ואת מערכת היחסים, לא הייתי ממליץ לנו כהורים ומחנכים להתאייד ולעמוד בצד אלא דווקא לפתוח בשיחה ולהעביר אליו את האחריות, ושוב לא מתוך כעס וייאוש אלא מתוך אמונה שהתפילה היא באמת שלו, ומתוכה נציע את עזרתנו בבניית החיבור הנדרש כל כך לעולמה של התפילה.

בפעם הבאה נעסוק בשאלה שמטרידה רבים מההורים והמחנכים: מהו מקומנו ותפקידנו החינוכי לאחר שהעברנו לילד את האחריות.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות