בפרק זה אודות עברם של תלמודי התורה הציוניים נזכיר את ההיסטוריה האידיאולוגית שהביא להקמתם של המוסדות הללו."/> תלמודי התורה הציוניים - חלק ב - האידי

במאמר הקודם ראינו, שהיסודות לת"תים הציוניים הונחו בהקמת בי"ס "נעם" בקרית משה בירושלים ע"י רבני ואברכי "מרכז הרב".
מה היה החזון של בי"ס זה? – בארכיון "נועם" (ה'תשל"ז) מובאים הדברים הבאים:
"בית הספר 'נועם' אמור להיות אפוא שואף לחנך לאהבת תורה, לקיום מצוות, לאהבת ישראל ולהזדהות עם הממלכתיות הישראלית המתחדשת. מטרתו של בית הספר לטפח הווי תורני מובהק, שיטביע את חותמו על כל אורחות חייו של התלמיד ולעצב כבר בגיל הרך מידות מוסר ואורח חיים יהודי מושלם."
יש להניח שעל הפסקה הזו יחתמו היום רוב מוחלט של הממ"דים בארץ, גם אלו שאינם מגדירים עצמם "תורניים", אלא שיש לברר כמובן למה מתכוונים כשאומרים "אהבת תורה" וכיצד מחנכים אליה, ומהו "הווי תורני מובהק" ו"אורח חיים יהודי מושלם". את כל הביטויים היפים והאידיאליים הללו ניתן לקחת לכל מיני כיוונים, חלקם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
בכל אופן, רבני ואברכי מרכז הרב, בקשו להקים בית ספר ברוחו של מייסד ישיבתם – הראי"ה קוק זצ"ל, שלאורך כתביו מצויות התייחסויות רבות לחינוך המתחדש בארץ ישראל. בתוך אגרותיו, מוכרת ביותר אגרת ק"ע בשמה שניתן לה ע"י תלמידי תלמידיו – "אגרת החינוך". באגרת זו, משרטט הרב קווים ליסודות החינוך התורני בישראל בכלל ובארץ ישראל בפרט.
כידוע, רבים הם האוחזים בכתרו של הרב קוק כדי להצדיק את משנתם הרעיונית והחינוכית, ובאמת הרב היה כל כך גדול ורחב, עד שלמראית העין הגסה יש בכתביו, כביכול, מקום לכולם. כלומר, כשלוקחים פיסות דברים ואפילו מאמרים שלמים, ניתן למצוא בהם "הצדקה" כביכול, לרעיונות וזרמים שאינם שייכים לזרם הרבני המסורתי והמרכזי.
מכאן, שלא באמצעות ציטוטים בלבד נוכל לעמוד על דרכו החינוכית של הרב קוק, אלא דרך שני אמצעים המשלימים זה את זה: רוחו ותפיסתו הכללית מחד, ומסורת בית מדרשו מאידך.
למשל, לא נוכל בשום דרך שבעולם לנכס לרוחו ותפיסתו של הרב קוק התארגנות דתית הרואה עצמה מייצגת דרכה של תורה, שאין בראשה אישיות רבנית מוסמכת ומוסכמת. בדומה לכך, לא נוכל בשום אופן לנכס לרב קוק את האידיאל של חצי יום קודש וחצי יום חול כמתכונת לימודים לכתחילה עבור כל ילד בישראל. זו רוחו ותפיסתו הכללית והמעשית וזו גם מסורת בית מדרשו שהועברה על ידי בנו יחידו וגדולי תלמידיו.
מתוך דבריו עולה כי חובתם של המנהיגים, ההורים והמחנכים ללימוד תורה אינטנסיבי בגיל הילדות, נעוץ בכך שהוא היסוד העיקרי של החינוך, וזו הייתה דרכם המסורתית של גדולי ישראל בכל הדורות. החינוך התורני המסורתי הוא הערובה להמשך קיומה של תורה בישראל. המטרה הגדולה של החינוך, בדור של גאולה, אינה לייצר רק המשך למסורת, אלא לבנות קומה חדשה של תורת ארץ ישראל המכוונת ל...(תחזיקו בכיסא) נבואה! כן כן, הנבואה צריכה לחזור אלינו ועלינו לעשות את המאמצים הנכונים בכדי שיהיה לה לאן לחזור.
ממילא, עיקר העיסוק, ובמיוחד בגיל הילדות, כשהרשמים נקלטים בחוזקה בנפש הרכה והטהורה, יהיה אך ורק בתורה, ולאלו ש"משא החיים הכביד עליהם את אכפו" (לשון הרב) ניתן ללמוד גם לימודי חול אך ורק במידה מועטה והכרחית, למען דעת שהתורה היא העיקר.
בכמה מקומות מדגיש הרב קוק, שחינוך ישראלי מקורי אינו שואף להכין את חניכיו להצלחה במלחמת החיים. חינוך כזה הוא בבחינת "גניבת נפשות". מחנך שזו מטרתו, "גונב" את נפש התלמיד ומכוון אותה לראות בצדדים החיצוניים של החיים – עיקר. חינוך ישראלי מקורי עומד בענווה מול נפש הילד, ונותן לילד את המזון הנשמתי שלו – התורה. ומה יהיה עם הפרנסה? בניין מדינת ישראל – "יסוד כיסא ה' בעולם"? תשובה: "לכל זמן ועת לכל חפץ". העיקר להתחיל בעיקר. נזכיר לעצמנו, שתעודת בגרות טובה אפשר לעשות בשנתיים, במיוחד לאחר שבנית אישיות בוגרת, מלאת רצון ומידות טובות.
בוגרי ישיבות ההסדר והגבוהות, ביקשו לילדיהם מוסדות חינוך שימשיכו את החינוך והאווירה של הבית – בית בו ארון ספרי קודש ניצב בסלון, בית בו יש תפילות במניין ובבית הכנסת, דקדוק במצוות קלה כחמורה והשתתפות סדירה בשיעורי תורה ולא רק של אבי המשפחה. הדרישה הזו קיבלה מענה בממ"דים תורניים או בממ"ד "תלמוד תורה" וכמובן ב"תלמודי תורה" קלאסיים בהם לומדים מעט מאד לימודי חול.
אלא שתלמודי התורה הציוניים, לא הסתפקו ב"תגבור תורני" בדמות שעות נוספות או פעילויות תורניות בבית הספר ומחוצה לו. מטרתם לייצר אווירה אחרת. אצלם, הילד לא הולך ל"בית ספר" אלא ל"תלמוד תורה". לדידם הכותרת כן משנה, ואצלם הילד יפגוש (למעט מקרים חריגים) אך ורק מורים שיקראו "רבנים" בעלי חזות תורנית חיצונית והתנהגותית עם רקע תורני רחב.
נקודה נוספת שהובלטה בעיקר בשנים האחרונות היא "עצמאותה של תורה". נקודה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שהתגבר המתח בין בתי המדרש בציונות הדתית לאור התרחבותה של האקדמיזציה במכללות להכשרת מורים, ולאחר שבמשרד החינוך ובעיקר בחמ"ד נטו לצדד בבתי המדרש מסוימים.  
עצמאותה של תורה פירושה, שרק תלמידי חכמים רשאים להגדיר מהו חינוך תורני, מה כולל חינוך תורני ומה לא, אילו אנשים ראויים להוראה בחינוך תורני ומהם ספרי הלימוד שניתן להשתמש בהם.
עצמאותה של תורה פירושה, שיש לתת לתורה חופש מוחלט. מערכות חול אינן יכולות להחליט ולהגביל את הקודש. כמו שלא יעלה על הדעת, שמסיימי קורס קציני יבשה יחליטו על תמרוני חטיבות שריון במלחמה, כך לא ייתכן שפקידי משרד החינוך, חשובים ככל שיהיו, יענו על השאלה "כיצד בונים את הקודש בישראל?". טיעון זהה הושמע לאחרונה בוועדה למינוי דיינים. לא ייתכן שאנשים שאינם שומרים תורה יחליטו מי יהיה דיין בישראל, כשם שלא ייתכן שאנשים שאינם עורכי דין וחסרי הבנה במשפט יחליטו מי יעמוד בראשות הבג"ץ.
בכדי ליצור עצמאות, התנתקו תלמודי התורה חלקית מהחמ"ד, ובנו מוסדות בתקן "מוכר שאינו רשמי" כחלק מ"המחוז החרדי" במשרד החינוך. כך הפיקוח עליהם אינו אינטנסיבי כמו בחמ"ד ומאידך אינם מתוקצבים כמו ממ"ד רגיל בחמ"ד, ומסתבר שזה רק חלק ממחיר העצמאות. 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות