תמריצים בדמות פרסים וסנקציות יכולים להוות צעדים ראשונים למוטיבציה, אבל מה בהמשך? איך מפתחים רצון עצמי?"/> כיצד נעורר מוטיבציה בקרב ילדינו ותל

בשבוע הקודם, ניפצנו חמישה מיתוסים נפוצים על מוטיבציה, כשהחוט החורז בין כולם היה התעלמותם מההכרח לעורר באדם הנעה פנימית לעשייה. אמנם, התמריצים השונים – בין הפרסים ובין הסנקציות – יכולים לקבל מקום בתחילת הדרך, אך המטרה צריכה להיות פיתוח הרצון של האדם עצמו.
המוטיבציה קיימת בכל אדם, היא רצון החיים הטבעי הקיים גם בבן או התלמיד שלא משתף אתנו פעולה. היא חומר גלם שניתן ללוש אותו לצורות שונות. אנחנו לא ממציאים את המוטיבציה יש מאין, כי כל אדם נולד עם מוטיבציה פנימית. באמצעות החינוך אנו מתעלים אותה למקומות שונים.
אז השאלה היא כיצד נוכל להפנות את תשומת הלב והעשייה של ילדינו ותלמידינו למימוש הערכים שאנו רוצים להנחיל להם, החל משקידה לימודית ועד לערכים של אמונה וקיום מצוות.
בשורות הבאות, נתמקד בכמה נקודות שקיומן מניח את היסוד למוטיבציה אנושית:
1. מילוי צרכים בסיסיים– בבית  ובכיתה, ילדינו זקוקים למערכת שתספק להם את הצרכים האנושיים, החל מהצרכים הפיזיולוגיים הפשוטים ועד לצרכים הנפשיים. בגמרא במסכת שבת (פו, ב) מובא שביום בו הגיעו ישראל להר סיני "לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא" (= הקב"ה לא ציווה אותם דבר מפני חולשת הדרך). ישראל עברו כברת דרך ועתה הם חלשים. הקב"ה דחה את מתן תורה ביום אחד, ונתן לישראל הזדמנות לקחת אוויר ולהירגע כדי שהתכנים העליונים של התורה יתקבלו בנפשות רעננות. המסר לדורות הוא, שלא ניתן למלא את הצרכים הנפשיים-רוחניים של האדם לפני שמולאו צרכיו הגופניים. בשפה המודרנית קוראים לזה פירמידת הצרכים של מאסלו (ע"ע).
שאלו את עצמכם: כשהילד לא משתף פעולה האם הוא עייף או רעב? אולי עבר עליו משהו בהפסקה וקשה לו לאסוף את עצמו? האם חסר לו משהו? האם משהו מטריד אותו? האם הוא זקוק לתנועה? אל תהיו מסוג המורים שלא מאפשרים יציאה לשירותים, או שתיית מים בכיתה, או ההורים שמחייבים לשבת מעל חצי שעה בסעודות השבת. כמורים, שימו לכם בארונית קופסת ביסקוויטים לחלק לילד ששכח את ארוחת העשר שלו. כהורים, ארגנו לילדים נשנושים בריאים בין הארוחות.
2. תחושת שייכות– הילדים והתלמידים שלנו כמהים לאכפתיות שלנו יותר מכל החכמה והכישרון שנוכל אי פעם לחלוק איתם. כל אדם רוצה להרגיש חלק ממשהו גדול ממנו. לא לכל אחד זה המניע העיקרי בחיים, אבל הוא קיים אצל כל אחד במידת מה. הכיתה והמשפחה הן קהילות קטנות בעלות מאפיינים תרבותיים ייחודיים, וכל ילד ותלמיד רוצה להרגיש את תחושת השייכות אליהם. מסתבר, שאנחנו, כמבוגרים ואחראיים, קובעים את האקלים התרבותי בבית ובכיתה, וכפי שכותב המומחה האגדי לטיפול בילדים חיים גינות בספרו המורה והילד:
"הגעתי למסקנה המפחידה שאני הגורם הקובע בכיתתי. גישתי האישית היא היוצרת את האקלים; מצב רוחי היומיומי הוא היוצר את מזג האוויר. כמורה יש לי כוח אדיר להפוך את חיי הילד לאומללים או למאושרים; אני יכול להיות מכשיר עינויים או מקור השראה; אני יכול להשפיל או לכבד, לפגוע או לרפא. בכל הסיטואציות, התגובה שלי היא הקובעת אם משבר יגיע לכלל הסלמה או יירגע, והילד יזכה ליחס אנושי או בלתי אנושי".
שאלו את עצמכם: האם הילד מרגיש שייך לכיתה ולמשפחה? כיצד זה מתבטא? האם יש לו תפקיד כל שהוא בכיתה או בבית? האם קיבל תפקיד מסוים במהלך השנה? האם הקהילה מכירה בכישרונותיו? האם הוא מקבל מקום לתרום מכישרונותיו לקהילה? האם חברי הקהילה בבית ובכיתה מקבלים אותו? האם הוא מרגיש מוגן ובטוח בהם? האם הקהילה בבית ובכיתה ממלאת את צרכיו, מושיטה לו עזרה ודואגת לשלומו? כיצד הקהילה שלכם מגיבה לטעויות של החברים בה? האם בניתם קהילה מפרגנת?
3. מתן יחס אישי– ודאי שמתם לב, שנותני השירותים למיניהם, מקפידים לקרוא לכם בשמכם הפרטי, למרות שכלל אינם מכירים אתכם. כשאתם זקוקים למידע כל שהוא בקופת החולים למשל, אם תקראו למזכירה בשמה, שערי רחמים ייפתחו בן רגע. ההתייחסות האישית נוגעת בלב. אנחנו רגילים, בעיקר בוגרי הצבא, לקרוא לאנשים בשם המשפחה שלהם – "אטיאס מה המצב?" – ואת ההרגל המגונה הזה אנחנו מכניסים לפעמים לכיתה, כמורים. הקריאה לאדם בשם משפחתו מטשטשת את היותו אישיות ייחודית ועצמאית. חז"ל אומרים שדתן ואבירם שזלזלו במשה רבינו כינו אותו "בן עמרם".
בכיתות הגדולות הנהוגות בארצנו הקדושה, די קשה למחנכים להתעניין יום יום בכל תלמיד ותלמידה, שכבני אדם ראויים ליחס אישי. כהורים ומחנכים אנו רוצים לחנך את הילדים ליחס אישי ואכפתיות, אז ממש לא כדאי שנשתמש בכיתה הגדולה והעומס שלנו כתירוץ.
שאלו את עצמכם: האם אמרתם שלום עם חיוך לכל תלמיד הבוקר? האם שאלתם אותו מידי פעם איך בלימודים? איך עם החברים? בבית? האם כתבתם לו מחמאה בציון שמו על גיליון המבחן המוצלח שלו? האם העברתם ביקורת באופן פרטי ולא מול כל הכיתה? האם הזכרתם את יום הולדתו? האם אתם קוראים לו בשמו? בשם החיבה שלו? האם אתם מכירים את עולמו, כישוריו ותחביביו? האם התקשרתם לשאול בשלומו לאחר שלא הגיע היום לכיתה?
לכאורה דברים פשוטים שלא צריכים להיאמר או להיכתב, אך אלו הם הדברים שקושרים את הילד למבוגר ולבעל הסמכות. אימוץ הנקודות הללו, ואפילו בחלקן, יניח את התשתית  למוטיבציה גלויה וקבועה אצל ילדינו ותלמידינו.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות