המתירנות המערבית שלחה אותנו במטוטלת אל הקצה האחר, אבל איך מחנכים את צעירנו לאהבה שתחזק בהם בניין נפשי הכרחי להמשך?"/> הקרב על המגע

במשך מאות רבות היה העולם התרבותי כבוש תחת רגלי הנצרות, שדאגה להעלים ממאמיניה את כל הסימפתיה אל החיים והעולם. העולם מקולל מיסודו, החיים חסרי תקנה ואין לנו על מי לסמוך אלא על המשיח שיבוא. בין השאר הטילה הכנסייה את מוראה על עולם המדע מחשש שיגלה את יפי הבריאה והחיים. אך העולם לא נשאר פראייר ובהגיע העת הוא בעט בכנסייה ובערכיה, ולמרות שכמעט בכל סרט עדכני ישולבו מוטיבים נוצריים, רק 5% מאוכלוסיית אירופה פוקדת את כנסיותיה בימי ראשון ולא בגלל ההגירה המוסלמית... אירופה בעטה בנצרות מתוך ששיוועה לחופש. חופש תרבותי ומדעי, ולא פחות מזה חופש דתי. העולם לא קנה את החיבור המקולקל שבין הבורא לכנסייה. אלא שאירופה בעטה חזק מידי ונשארה עם מדע מפותח ביותר אך מזוקק ממוסר אלוקי. כך התפתח האדם הטכנו-ברברי, המסוגל לייצר את שואת אירופה, הגאה ביכולותיו הבלתי מוגבלות ומתמיד להרדים את טיפת המצפון שעוד נותרה בו.
מדינת ישראל כמעט בת 20. שרים בה שירי מולדת בתמימות טהורה. קמים להם צמדים ושלישיות ששיריהם וקולותיהם יהיו נכסי צאן הברזל שלה גם 40 שנה אחר כך. התחושה ברחובות היא עדיין אותה תחושת חלוציות. נלחמים על הבית והיחיד למען הכלל והוא כמעט רכושו. ובעולם? – כשאצלנו מזילים דמעות בשירת "ירושלים של זהב" מתקיים לו פסטיבל הוודסטוק, כשברקע סמים והפקרות מינית. באיזה שלב נמאס לישראלים להיות כל כך רציניים ותמימים. שישיית צעירים לא צריכה לעבוד קשה במיוחד כדי לשכנע את הציבור בארץ להקשיב לסיפורי פוגי ולהזדהות עם המגפיים של ברוך. זהו! מספיק עם הדריכות והמתיחות הערכית! יש חיים גם מעבר לאידיאליזם! עכשיו הגיע הזמן ליהנות ובגדול. אין כבר כוח לעשות למען הכלל. הגיע הזמן לעשות לבית ולוולוו. הקיבוצים יופרטו לאט ובעקביות, ובפעם הראשונה תנוסח המשוואה "שטחים תמורת שלום".
אהבת האומה היא רגש טבעי שקיים בקרב כל אזרח בריא החי בארצו, אלא שלאחר שנות האימה של מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית סוציאליסטית, העולם מזדעזע לשמע המילה "לאומיות" הנשמעת לו כלאומנות שכל כולה שלילת האחר. אחד הביטויים המייצגים ביותר לתפיסה זו מגולם בשיר של ג'ון לנון – "דמיין". בשיר זה אין עמים ואין גבולות. דהיינו, ישנה רק דרך אחת שתמנע את המלחמה העולמית הבאה – טשטוש הזהות הלאומית מכל וכל. 
אלו היו שלוש דוגמאות קצרות מההיסטוריה הקרובה ל"מטוטלת תרבותית", שהיא סוג של תשובת המשקל אבל במאקרו. חוסר איזון גורם להיזון חוזר ולבריחה אובססיבית אל הקוטב שכל כך הוזנח. העולם עוד ילמד שרק התורה יודעת איך לקחת את מכלול הערכים ולאזן אותם בשלמות.
שלושה חודשים לאחר פסיקת בית משפט השלום ודי ברור מהו הכיוון של המטוטלת. כשם שחיילים בסדיר ובמילואים נמנעים בעשור האחרון לעשות את הדבר הנכון אל מול הפורעים הפלשתינאים כשהצל המשפטי מאיים עליהם, כך מורים ומחנכים ייקחו חמישה צעדים אחורה, שמא מישהו יפרש אחרת את כוונותיהם הכנות והטהורות.
עלוני השבת יטפטפו לנו מאמרים שילמדו אותנו את מידת הזהירות בתוכחה מגולה, ויניפו את דגלה של האהבה המסותרה. פורומים ופאנלים ידונו בכללי הזהירות הנדרשים ויחזרו שוב ושוב על מספרי הטלפון למוטרדים בהווה ובעתיד.
לא נטמון את ראשנו בחול. אנו יודעים בדיוק היכן אנו חיים, וכמה ההטרדות נהיו עניין של מה בכך. אנו גם יודעים שעל הרצף קיימות נקודות רבות המהוות עברה על החוק והמוסר, שאינן ידועות וברורות לכלל הציבור. כציבור אחראי, אנו חייבים לנקוט בפעולות הנדרשות כדי לא להפקיר את בנינו ובנותינו לאלו שרוצים להרע להם. חרב הגילוי והפרסום הציבורי תונף כל העת על צווארם של הפוגעים הפוטנציאלים, בכדי שמקרים כאלו ייכחדו.
אם נתבונן במטוטלת התרבותית הזו דרך משקפי "אורות התשובה" של הרב קוק זצ"ל ניווכח כי זהו תהליך טבעי והכרחי באנושות ובאדם, כחלק מהמנגנון האלוקי הטבוע בעולם ומצעיד אותו אל שלמותו. יש ערך רב לבריחה אל קצה הסרגל והשהייה בו, וכשם שנקבל שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה. אך אסור שזו תהיה התחנה האחרונה.
כשהמקרים נשנים וחרב התיקון מאיימת, כנראה שהאוזניים אינן כרויות לשמוע על חשיבות החיבוק לבריאותו הנפשית והפיזית של התלמיד. אנו מבינים את הצורך להיות עכשיו בקצה, אך בואו לא נשכח את קו הבריאות האמצעי. בואו לא נעשה את כולנו לחשודים. בעניין זה הכי קל להיות בקצה ולהיזהר אפילו מפושרים. הכי קל להגיד "זהו!" ולדבר על אהבה לתלמידים אך לא להביע אותה.
הבריחה אל הקצה צריכה להיות במטרה לשוב אל הנורמאלי, אל יחסי הקרבה הטבעיים, הטהורים והנכונים הקיימים בין מחנך לחניכיו. בואו לא נשכח שמדובר על חינוך ולא רק השכלה. אנו בעד השכלה שבאה לאחר החינוך. יותר מזה, אנו מאמינים שעם החינוך תבוא גם ההשכלה מהרצון שנבנה והתגבש. אך מדובר על חינוך ועל עבודה עם נפשות, הרי שהקשר האישי הוא גורם חיוני להצלחה החינוכית. לכולנו ברור שאין קשר אישי ללא אהבה. גם התלמידים שלנו רוצים להרגיש שאנו אוהבים אותם ובאמת אכפת לנו מהם. רגשות האהבה שחש הנאהב חושפים אצלו כוחות ויכולות שלא פגש קודם לכן בתוכו. הוא נעשה אדם שמח המאמין בעצמו ובמקומו בעולם, ועושה כל שביכולתו כדי לגלות אותו.
בקרב על המגע הזה יש לנו הרבה מאד מה להפסיד. איננו רוצים שבתי החינוך שלנו יהפכו למוסדות להשכלה גבוהה. איננו רוצים לחשוב על תלמידינו גדלים בקרירות אקדמית אצל מרצים בכירים לתלמוד ולתושב"ע. איננו רוצים שתלמידנו יישארו עם מושגי האהבה של הוליווד או של שירי התחנה המרכזית. איננו רוצים לקבל חתנים להדרכה שאינם יודעים פרק בגילויי אהבה. איננו רוצים תלמידים ותלמידות הגדלים להיות הורים קרירים ומנותקים מילדיהם. איננו רוצים תלמידים ותלמידות הזקוקים לחום ואהבה ומוצאים אותה בלית ברירה ברשתה של הרשת או ברשתו של מוחמד שהפך ל"מודי". אנו רוצים ילדים בריאים ושמחים היודעים מהי אהבה מהוריהם ומחנכיהם, ומבחינים בין המותר והאסור ובין הטמא לטהור.
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות