לכולם ברור שחינוך צריך לבוא מתוך נחת רוח. לכולם ברור שאווירה ידידותית בין מלמד ללומד מסייעת ללימוד. אז מה מקום העונש בחינוך?"/> מקומו של העונש בחינוך - חלק א

תקופת החגים שאנו בעיצומה, מכניסה אותנו ל"זמן משפחה" שונה מאד מחופשת הקיץ. בחגים כולנו יחד. זה לא שההורים בעבודה והילדים בבית. כולנו יחד. בבית. בתפילות. בסעודות. בסוכה ובטיולים. בדרך הטבע זה זמן שהחיכוך בו גבוה מהרגיל, וכהורים אנו נדרשים לעיסוק במשמעת ובענישה. אז ראשית נזכור לקחת את הימים הנפלאים הללו למקום של חיבור בינינו ובין הילדים על ידי תכנון והשקעה בתכנים ובקשר האישי. שנית, נחדד לעצמנו, כהורים, עקרונות חינוכיים שאולי נשחקים כשהחיכוך כה גבוה.
בשורות הבאות ננסה להבין את מקומו של העונש בחינוך, וזאת על ידי הבנת האווירה החינוכית התמידית שצריכה להיות שוררת בבית ובכיתה. המקורות והדוגמאות שיובאו כאן, קשורים יותר למערכת היחסים של "רב ותלמיד", אך אנו נגזור ממנה לכל מסגרת חינוכית באשר היא.
חז"ל אמרו "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ" (מסכת עבודה זרה דף י"ט עמוד א). ופירש רש"י במקום: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו, שאם ישנו לו מסכת אחרת אין מתקיימת, לפי שלבו על תאוותו."
כל לימוד בעולם דורש נחת רוח, שלווה וחיבור לתוכן. ללא נחת רוח – קשה מאד להבין, וללא חיבור לתוכן הנלמד – הלומד לא מוסר את נפשו על הלימוד.
לימוד תורה שונה בתכלית מכל לימוד אחר שקיים בעולם. כשלומדים תורה מתוך הכרה שהיא תורת ה', מתוך שהיא "תורה מן השמים" – מהנצח ומהאינסופיות, התורה פועלת על האדם והופכת את אישיותו לאישיות תורנית, דהיינו אישיות בעולם הזה החיה את הנצח. אם בכל לימוד צריך את החיבור לתוכן, קל וחומר שלימוד התורה דורש חיבור של האדם אל הדברים – "שלבו על תאוותו" – שהרי לא מדובר על איסוף ידיעות בלבד, אלא על פיתוח הרצון והיישרת המידות.
לימוד התורה בעם ישראל לאורך הדורות לא נתפס מעולם כהעברת ידיעות בין רב לתלמיד, שהרי חז"ל אמרו "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה" (מסכת ברכות דף ז' עמוד ב) והדגישו בזה את היתרון של החיים במחיצת הרב, ולא רק במסגרת הלימוד בבית המדרש.
שימושה של תורה מתקיים בכל אורחות החיים – שם יוכל התלמיד לראות במוחש כיצד התורה שנלמדה מתוך ספר בבית המדרש, בוקעת את שבילי העולם הזה לעשייה היומיומית ומחדירה את הנצח לכל קוטן – שזו מגמתה של תורה, ולכן "גדול שימושה יותר מלימודה". בכדי שהתורה תילמד בתמימותה, היה על הרב לוודא שתלמידיו מתבוננים בו מחוץ לבית המדרש ולומדים את תורת חייו במשאו ובמתנו, בדיבורו ובהתנהגותו בבית ובשוק.
במילים אחרות, לימוד התורה היה ועודנו מעשה של חינוך מתחילתו ועד סופו. הדוגמה האישית או ההמחשה בחיים מטביעה את הערכים בעולמו של התלמיד, הרבה יותר מכל לימוד עיוני.
כשאנו סוקרים את דרכיהם בקודש של גדולי ישראל לאורך הדורות או מתבוננים בגדולי ישראל בדורנו, נוכל לראות תמיד יחס של ידידות וכבוד לתלמידים. כשם שאדם לומד תורה ממקום שלבו חפץ, כך ועוד יותר מכך אדם לומד תורה מרב שלבו חפץ בו, וכל אדם  מחפש תחילה ובטבעיות את הקשר, החום, האכפתיות, הדאגה והידידות.
במפגשים שלי עם תלמידים מכל הגילאים, אני תמיד מגיע איתם לקשר האישי עם המחנך או הרב, כשהשאלה הראשונה שלי היא "אז איך המחנך שלך?" כמעט 100% מהתשובות האינטואיטיביות עוסקות באדם שבמחנך ולא באיכות ההוראה שלו.
נחזור לרגע לגמרא שהובאה קודם ונשאל, כיצד יידע הרב איזו מסכת תאב תלמידו ללמוד? על כך עונה רש"י "מסכת שהוא מבקש הימנו". רש"י מוסיף כאן שתי נקודות. האחת, על התלמיד מוטל לכוון את רבו לעניין שרוצה ללמוד, ואין לו לצפות שהרב יניח הנחות. הנקודה השנייה, והיא המרכזית לענייננו, שעל הרב ללמד את תלמידו רק אם תלמידו מבקש. אם הוא מבקש מסכת א, לא ילמד אותו מסכת ב. משמע, שאם אינו מבקש כלל ללמוד איתו, לא ילמד אותו דבר!ותורה מה תהא עליה?
אם תלמידך לא מבקש ללמוד ממך ולא מחזר אחרי תורתך בצימאון, הגיע הזמן לחזור ולבנות מחדש את הקשר. הגיע הזמן לסגור את המסכת ולפתוח את הלב. הגיע הזמן לידידות וקרבה שיביאו איתן את החינוך וההוראה. כשאלה קיימים ברקע, האוזניים כרויות לשמוע והלב נפתח להבין ולהתבונן. אז הנפש רגועה ושמחה ומוכנה לקבל רשמים חדשים בשכל וברגש.
היראה של תלמיד בפני רבו, איננה יראה של פחד מפני עונש, אלא יראת הרוממות והכבוד. תלמיד הנמצא במחיצת רבו מרגיש את הגודל שעומד בפניו – גודל שמחייב אותו לנורמות מסוג אחר. כל אחד מאתנו שעומד במחיצת תלמיד חכם מרגיש את העובדה הזו ומתנהג בכמה רמות מעל הרגיל אצלו.
אם נכונים דברינו, הרי שהאווירה היסודית בכל מקום המגדיר עצמו "בית חינוך" צריכה להיות אווירה של ידידות בין המחנכים לתלמידים. זוהי המשימה הראשונית והמרכזית המוטלת על כל מחנך ומורה, לפני כל חינוך והוראה. ומדוע? כיוון שאחת ממטרות ההוראה ואולי הגדולה שבהן, היא ליצור אצל התלמיד אהבה ללמידה ולעיון, כדי שילמד מתוכו ומרצונו וימשיך בלמידה גם כשהמורה כבר לא במחיצתו. החיבור ללמידה ולתוכן נוצר אצל התלמיד בראש ובראשונה על ידי החיבור לדמות שמייצגת עבורו את התוכן. לדוגמה, ילד שחווה לימוד משנה מהנה ומשמח עם אביו, מתקשרת אצלו המשנה לחוויה נעימה ומשמחת, מעבר לחיזוק הקשר בינו ובין אביו.
אז אם הידידות והקשר הם מעין "הכשר מצוה" לחינוך, ועליהם להתקיים לכל אורך הקשר בין המחנך למתחנך, קשה מאד להבין את מקומם של העונשים במסגרת החינוך. לכאורה, הענישה היא לא פחות מההיפך הגמור מהדרך לחינוך שסקרנו לאורך המאמר, ומהחינוך עצמו.
ובכל זאת, כל אדם בר דעת וכל לב מרגיש מבינים שיש הכרח של ענישה במסגרת החינוך, אז מה באמת מקומו של העונש בחינוך? – על כך בפינתנו הבאה.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות