כל ילד מתקדם בקצב שלו בסולם המשמעת. לכן, יש להתאים למצבו של הילד את סוג המטלה המתאים והראוי לו."/> מהי משמעת וכיצד בונים אותה בבית - חל

בפינתנו הקודמת התחלנו לעסוק בנושא המשמעת, וראינו שמהות המשמעת היא מחויבות וציות ל"דעת" – החלק הגבוה שבאדם. אדם עם משמעת עצמית הוא אדם שנשמע לשכלו ולהגיונו, ולא נמשך אחר פיתויים שונים מכוח הרגש והדמיון.
המשמעת בבית ובכיתה מכוונת לבנות אצל הילד והתלמיד את ההבנה שעליו להיכנע לסמכות עליונה. עבורו, ההורה או המורה הם ה"דעת" ולכן עליו לציית להם. באמצעות הציות להורים הילד גדל ל"יראת שמים" – הציות לסמכות שמעל הכל, וכשהילד גדל והוא בר הבנה ויש סתירה בין מצות הוריו למצוות התורה – "איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו" (ויקרא יט) – הסמכות העליונה מכריעה כי "אתה והם חייבים בכבודי" (רש"י שם). מכאן שהקניית המשמעת היא חלק מחובות ההורים בחינוך ילדיהם.
בעוד שהקניית המשמעת בידי ההורים מכוונת לצורתו השלמה של האדם המתבטאת במידת הזהירות (מסילת ישרים פרק ב), הרי שהמשמעת בצבא ובארגונים אחרים משרתת מטרה תועלתית בלבד – עבודה חלקה של המערכת באמצעות היררכיה ברורה. כשהחייל משתחרר או נמצא מחוץ למסגרת הצבאית – אין לו כל מחויבות למשמעת שלה. היא עצמה לא מחייבת אותו אלא רק כשנמצא בה.
כיצד מקנים לילד משמעת?
אם מטרת המשמעת היא שהילד יעשה כי אנחנו ההורים דורשים ממנו, אז אסור לנו להכשיל את הילד מראש. לכן, ההוראה הניתנת לילד צריכה להיות מתאימה ליכולתו ולמצבו (ולאו דווקא לגילו) ולהיות ברת הבנה וביצוע עבורו.
כמובן, שיש להתחיל בגיל מוקדם כמה שיותר, כחלק מההרגלים שמרגילים את הילד. עלינו לעזור לו לעדכן את תפיסת העולם שלו בקשר לסמכות עד שיקבל את הסמכות שלנו כעובדה מוגמרת, בדיוק כמו שלמד לקבל את העובדה המצערת שהקיר לא יזוז מפניו כשהוא נוסע בבימבה שלו.
כל ילד מתקדם בקצב שלו בסולם המשמעת. לכן, יש להתאים למצבו של הילד את סוג המטלה מבחינת הכוחות הפיזיים והנפשיים שהיא דורשת ומבחינת משך העשייה. מצבו של הילד זו "נקודת הבחירה" שלו. כלומר, מה שנמצא בתחום יכולת הביצוע שלו, לא מעל ולא מתחת.
נסביר את המושג "נקודת הבחירה" באמצעות החינוך לסדר וניקיון. אם הילד לא מצליח לעמוד בדרישות של הבית לסדר את חדרו מידי יום, ויש מריבות סביב העניין ואנחנו מבינים שבאמת קשה לילד לסדר, צריך למצוא את "נקודת הבחירה" שלו בעניין. אולי זה יהיה רק לסדר את המיטה או שולחן הכתיבה כשלב ראשון, כי זה מה שביכולתו כרגע, בזה הוא יכול לבחור. להשאיר את החדר הפוך זה פחות מיכולתו כי הוא ודאי יכול לעשות משהו. לגביו, המשמעת בעניין זה תהיה למשל, לסדר את השולחן כי זו נקודת הבחירה שלו.
כשהחלטנו על מטלה אפשרית עבורו, יש לתת לו הוראה ברורה ברוגע ובאסרטיביות לאחר שלכדנו את מבטו ויצרנו את התנאים שישמע ויבין את ההוראה. אם לא מבצע מיד, נחזור שוב על הדרישה בטון תקיף אך רגוע. נמשיך לעמוד ולהביט בו עד שיבצע. אם לא מבצע, ניקח את ידו במעט כוח ונלווה אותו לביצוע המשימה.
ואם אחרי כל המאמצים הללו הוא מסרב לעשות את המטלה? – לכאורה נשברה המשמעת, אך זהו שלא. אם נשארנו רגועים לא נשברה המשמעת. העובדה שלא ביצע, לא פגעה עדיין בסמכות שלנו. נעשה את כל המהלך הזה 10 פעמים ובסוף הוא יישבר. יימאס לו מכל הטקס ואולי גם לא יהיה לו נעים. עליו להיווכח שאיננו מתכוונים לוותר כהוא זה על מה שקבענו.
הסוד של המשמעת הוא עקביות. כשאנו עקביים אנו מדגישים את הערכים שלנו. אנו נותנים כוח לעצמנו להמשיך לעמוד עליהם. אנו מראים לילד שזהו זה ואין על מה לדבר. דא עקא, בגלל ההכרח בעקביות, הורים רבים נשברים בדרך ו"ממצמצים ראשונים". לכן, כדאי ללכת על מעט ובטוח. לקחת כל פעם דבר או שניים ולהטמיע אותם בבית, לאחר שבדקנו שאנחנו מוכנים ופנויים להיות עקביים.
זוהי הדרך הבסיסית להפעלת משמעת בבית. כמובן, אין מתכונים בחינוך וכל משפחה צריכה להתאים את הדברים אליה ולכל ילד בבית.
כיצד שוברים משמעת?
אם לא מבינים לאשורה את מטרת המשמעת, גורמים בהכרח להריסתה. למרבה הפלא, דווקא ההורים בדרך כלל שוברים את המשמעת בבית ולא הילדים. כיצד?
1. להקל על ההורים - ישנם הורים החושבים כי על הילד לעשות מה שביקשנו כי הוא חייב להשתתף במטלות הבית שהוא חלק ממנו. כלומר, לשיטתם, מטרת המשמעת היא לפתור בעיה ארגונית של ההורים. האמת היא, שהילד ממש לא חייב. האחריות על הבית מוטלת עלינו ההורים בדיוק כמו עול הפרנסה, אלא שנכון להרגיל את הילד לשאת בעול. כשמטילים מטלה מתוך כוונה למשמעת אמיתית, מגיעים "נקיים" לזירה מבחינה רגשית. המטרה היא אך ורק חינוך הילד.
כשהילד לא מבצע וההורים מגיבים בכעס ועצבים הם הורסים את המשמעת במו ידיהם. הסמכות שלהם מאבדת מכוחה. הם מתגלים כחלשים וככאלו שהמשמעת היא עניין שלהם.
2. ענישה - גם ענישה מאבדת מכוחה של המשמעת. יש להבדיל בין ענישה אימפולסיבית לבין תוצאה של מעשה לא רצוי. ענישה אימפולסיבית באה מהבטן, ותוצאה למעשה לא רצוי באה מהראש. היא מתוכננת וידועה מראש לכל הצדדים. ענישה אימפולסיבית מציגה את ההורה כחלש ומסכן שלא נשאר לו אלא להשתמש בכוחנות כדי להפעיל את ילדו.
3. ומה עם פרסים? – את החובות הבסיסיות של הילד שהן הפעולות היומיומיות המינימליות (צחצוח שיניים, סידור מיטה, מקלחת, תיק למקום, להתלבש וכו') – עליו לעשות כי אמרנו, ללא כל פרס. כאן הפרסים פשוט הורסים את המשמעת, ולכן נשמור אותם לאותן פעולות שהילד "הגדיל ראש" – פעולות שבאמת אינן חובה עליו לפי מצבו.
4. איומים - כשהורים מאיימים הם פוגעים במשמעת שכה עמלו לבנות בביתם. אם מהות המשמעת היא שעל הילד לעשות כי אמרתי, אז הסמכות והדמות היא הכוח ולא הכוח שבאיום. בנוסף, אם נקשיב רגע לאיום מצוי אז הוא נשמע בערך כך: "אם לא תנקה עכשיו את החדר, אין לך חברים היום". האיום מאפשר לא לעשות את המטלה! אם לילד לא בא היום על חברים, אז הוא באמת לא ינקה את החדר.
5. הסברים - הסברים ונימוקים פוגעים מאד במשמעת. במיוחד בדורנו יש נטייה להסביר לילדים כל דבר כי "צריך להתחבר". הכלל במשמעת צריך להיות "נעשה ונשמע" במובן של "תשמע את ההוראה, תעשה גם ללא הבנה ואז אם זה ממש חשוב לך תשמע את הרציונל". כשהורה נכנע לדרישה של הילד להסבר, בעצם הילד מתנה את העשייה שלו בהבנה. אם ניתנת לילד הבחירה אם להבין או לא, הוא בדרך כלל יבחר שלא להבין כי מי רוצה לעשות מטלות?
6. עקביות - כמובן שחוסר עקביות שובר משמעת. הוא מציג את ההורים כחלשים וככאלה שלא סגורים על עצמם. הוא מבלבל את הילד ואת עולם הערכים שלו. הוא מקשה על ההורים להטמיע הרגלים חדשים בבית מאחר והם עצמם הרסו את ההרגלים הקודמים בחוסר העקביות שלהם. הוא משרה תחושת חוסר ביטחון אצל הילד שגדל אצל הורים שנשארו ילדים מבחינה מסוימת.
לסיכום, המשמעת היא עניין מספיק חשוב לבריאותו הנפשית של הילד כדי שנשקיע בה את מיטב כוחותינו וזמנינו. כמובן, שחום ואהבה חייבים תמיד להיות ברקע של הבית כי זו האמת וגם כדי להשריש בילד את התחושה העמוקה שהוא אהוב ורצוי ואז הסיכוי שישתף פעולה עם דרישות הבית והחיים יהיה גבוה יותר.
 
 
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות