קחו לכם כמה תובנות חינוכיות על בסיס כמה מהלכות החנוכה - עד שתהא שלהבת עולה מאליה, נר איש וביתו, במה מדליקין..."/> אורות חינוך מחנוכה

"מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – רבים כתבו על המשמעות החינוכית שבהלכה זו, ונגעו בתפקידו של המחנך בבניין עצמאותו של החניך. המחנך עשה את שלו ברגע שהחניך מתפקד באופן עצמאי. פן נוסף במשמעות הלכה זו נוגע למחנך עצמו. כשאתה במעמד של נותן ומשפיע ואחרים תלויים בך ומצפים וצמאים למוצא פיך – קשה לך לקחת צעד לאחור ולתת להם לגדול. המקום של המשפיע הוא מקום מאד נוח, מתגמל וממלא בתחושת הערך העצמי. לפעמים שוכח המשפיע את המושפע ושם את עצמו כמטרה. למדנו מכאן שעל המחנך לגשת לעבודת החינוך בנקיות ובטהרת המחשבה כשטובת החניך ועצמאותו מנחות אותו בעבודתו.
"מצות חנוכה נר איש וביתו" – לעומת נר השבת שמטרתו היא "שלום הבית", מטרתו של נר חנוכה היא "פרסומי ניסא". בשבת אנו שובתים ממלאכה, מרפים מהחיים החברתיים הסואנים ומתכנסים אל ביתנו פנימה ליממה של זמן איכות זוגית ומשפחתית. בחנוכה אנו עם הפנים החוצה, לרשות הרבים, לאותם חיים סואנים שמשכיחים במרוצתם את "ניסך שבכל יום עמנו". שווים הם נר השבת ונר חנוכה בכך שמעיקר הדין החובה היא בנר אחד – "נר איש וביתו". ההארה בבית וממנו החוצה תהיה לעולם מתוך אחדות השוררת בבית. בפרשת "בן סורר ומורה" מובא בחז"ל שקול אביו וקול אמו צריכים להיות שווים. וכתב ה"נתיבות שלום" שחינוך הילדים מחייב אחדות בדעות ובמעשים בין ההורים, ואם חלילה אין קולם שווה, לא ניתן לחייב את הבן משום "בן סורר ומורה". אם אין אחדות בין ההורים, כבר אי אפשר להאשים את הילדים!
"נר שבת ונר חנוכה נר שבת עדיף משום שלום ביתו" – לעולם נבחר בטובת הבית על פני טובת האחרים. המשפחה לפני הכל. כשמדובר בחינוך ילדינו, כל השאר הם בבחינת זרים, ולא עלינו המלאכה לגמור. חינוך ילדינו היא מצוה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים, וגם המורים הם רק בבחינת שליחים של ההורים שעליהם מוטלת האחריות על כל הקורה עם הילדים. ואם ישאל השואל: "ומה עם אידיאליזם? ומה עם קירוב רחוקים, ומי יאיר את העיר?" הכל נכון, אך קודם תהיה אידיאליסט בתוך ביתך. נזכור להיות נחמדים, אדיבים ואוהבים לאלו שהם בשר מבשרנו לפחות כמו שאנו משתדלים להיות כלפי אנשים זרים.
"במה מדליקין ובמה אין מדליקין" – כך מתחילה המשנה הראשונה בפרק שני במסכת שבת, הפרק שבתוכו חיות להן סוגיות חנוכה. עלינו לחשוב בכל עת במה נשתמש למלאכת החינוך ובמה לא. אילו שיטות הוראה טובות ואילו אינן, איזה מעשה חינוכי יתקבל על נפשו של הילד ויקדם אותו ואיזה לא, מה כשר וטהור לעבודת החינוך ומה לא שייך לכרם ישראל. המילים הבאות במשנה הן "אין מדליקין לא ב...". העולם, ובעקבותיו הילדים, מציפים אותנו באפשרויות אינסופיות ולא תמיד אנו עומדים על המשמר בזמן אמת לבדוק מה נכנס אלינו ובמה הילדים שלנו נוגעים. לכן, נקפיד לסמן מראש את הגבולות ונשאל את עצמנו מידי פעם "מה לא ייכנס אלינו הביתה? באילו מילים לא נשתמש עוד בחינוך ילדינו? אילו שיטות חינוך לא מתאימות לבית שלנו?"
"כבתה אין זקוק לה" – לפעמים מגיע הזמן לסגת ולפנות מקום לתלמיד ולבחירתו כחלק מקידומו למצב "שתהא שלהבת עולה מאליה". מגיע זמן בו על המחנך להחליט שמעכשיו זו בחירה של החניך ואין האחריות מוטלת עוד עליו. גם זה צעד שעל המחנך לעשות עם עצמו כשייסורי המצפון מציפים אותו והוא חש מאוים מהפסוק "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". אך כך היא שורת הדין, שעל המחנך לפנות מקום ובתנאי שברור לו לגמרי שעשה כל שביכולתו עבור ילדו או תלמידו. 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות