מכשירי החיים הרבה יותר זמינים ונגישים, אך מה עם עולם התוכן והאדם עצמו? האם גם עולם התוכן הפנימי שלנו מעודכן באותה תדירות?"/> הרהורים על תשובה בעידן הפוסט-מודרני

סטיב ג'ובס המנוח, מהמייסדים של חברת אפל, אמר פעם שזה לא תפקידו של הלקוח לחשוב מה הוא צריך. "אנחנו נחשוב כבר בשבילו" – אמר ונפטר.
לפני שנים בודדות השוק עבד אחרת. משקיעים חשבו על צורך וחיסרון אמיתי שלקוח יהיה מוכן לשלם עבורו. בעידן האייפון כבר לא חושבים מה באמת חסר ללקוח אלא איך לגרום לו את תחושת החיסרון, איך להשאיר אותו אביון שתאב לעוד למרות שהוא באמת יכול לשמוח בחלקו.
במשפט הקצר הזה שרטט ג'ובס את תורת השיווק והמכירות של העידן המודרני. לא קונים יותר עקב צורך ומחסור אמיתיים, אלא כי אי אפשר שלא לקנות, אי אפשר להישאר עם אייפון 5  כשיש כבר אייפון 6. החברה מודדת אותך לפי הסלולרי שאתה מחזיק. הסלולרי כבר לא משמש כמכשיר לתקשורת ונתונים אלא תעודת זהות מעמדית, בבחינת "אמור לי איזה סמארטפון יש לך ואומר לך מי אתה". את העיקרון השיווקי הזה שכפל השוק כולו והוא מוצג בסגנונות שונים כגון "3 ב-10 ולא תקנה?!" אתה לא באמת צריך את הגרביים הללו אבל לא יכול שלא לקנות. בנוסף חודשה המילה "שדרוג" שלא הייתה במילון שלנו לפני עשור וחצי. מרגע שהשדרוג כל הזמן ברקע, פסיכולוגית אתה מרגיש פרימיטיבי אם אין לך את המילה האחרונה או זו שלפניה.
הסלולרי ובמיוחד הסמארטפון עושה את העבודה הזאת היטב. הוא נותן תחושה מדומה של שליטה, כבוד וערך עצמי. הוא מספק לך כלים נהדרים לסדר את היום שלך ומה לא. בהחלקה קצרה אתה מעודכן און-ליין בחדשות שיושמעו ברדיו רק עוד רבע שעה. אתה מזמין דרכו את הקניות לחג ב"סיטון" ומונית לחתונה בראשון לציון. בקיצור אתה בעניינים כל הזמן.
אין מה לדבר, מכשירי החיים נהיו הרבה יותר זמינים ונגישים לכל אחד, אך מה עם עולם התוכן, מה עם האדם עצמו? האם גם עולם התוכן הפנימי שלנו משודרג ומעודכן באותה תדירות, חדווה ואמביציה כיאה לתשובה ששרויה תמיד בלב (אורות התשובה ו, ב)?
כשהמנגינה ברחוב היא מנגינה של קניות, שדרוגים ואפליקציות, קשה מאד לדבר עם הילדים על תשובה. העיסוק בעולם הנפש אינו מהיר ואינו מתגמל כמו עולם החומר. הוא לא נוצץ ולא מזמין והכי גרוע – הוא לא נחשב. לא קונים איתו במכולת, ובמבט ראשון הוא לא נותן שום קרדיט בעולם הזה. מתבגרים רואים אותו כמשהו לעשות אחר כך כשיהיו גדולים יותר או ממש לפני יום כיפור כי בכל זאת לא נעים.
כשאני כותב כאן "ברחוב" אני מתכוון גם אלינו בחינוך הדתי. שימו לב איזה משקל נותנים בממ"ד שלכם למהפכת התקשוב ואיזה משקל לתוכנית הלימודים למידות טובות, תורה וחסד. כשהילדים שמים לב שהמבוגרים בסביבתם מקדישים משאבים רבים לכלים ולא לתוכן, לגוף ולא לנשמה, יהיה קשה להם לשמוע על מידות ומוסר ועולם התשובה בנוי על העדפה ברורה של הקטגוריות הללו.
ויש עוד משהו. פעם אמר לי חבר שחזר מביקור בניו-יורק "אתה לא מבין מה זה גדלות. שם הכל בגדלות. הבניינים, הרחובות, החנויות. אפילו החמאה במיני-מרקט היא של קילו ולא של 100 גרם כמו אצלנו". התרבות המערבית שמה דגש רחב על הכמות והנראות. הכל צריך להיות גדול, מרשים ונוכח, ואם לא – הוא לא שווה. בעולם כזה אין ערך לדברים הקטנים של היום יום, ובמיוחד אם הנראות שלהם לא טובה. בעולם כזה גדלים אנשים שתופסים את התשובה בשחור לבן. או הכל או כלום. בעולם כזה אין ערך להרהור תשובה כי רק המעשה קובע, לא המחשבה ולא הרצון. בעולם כזה אין ערך להתקדמות רוחנית איטית שפירותיה רזים. התרבות המערבית לא פוגעת רק בצדדים החומריים שלנו, אלא גם בחשיבה שלנו שהולכת ונעשית גסה וחומרית.
ואם מוסיפים לתבשיל הזה את מחלת ההישגיות ומבחן התוצאה, עולם התשובה מצוי בסכנת הכחדה בשיח הדתי שלנו. ילדינו מתבקשים לחיות בשני עולמות. בעולם הלימודים, גם אם התאמצת מאד, לא תעלה כיתה ולא תעבור את הקורס באוניברסיטה אם לא סיפקת את הסחורה. זה לא מעניין אף אחד שלקחת שיעורים פרטיים כל השנה ונרשמת למרתון קיץ בברליץ. אך בעולם התשובה הכל כך מרכזי ביהדות, הגישה היסודית היא "לפום צערא אגרא" וכל ניסיון חיובי, על אף שלא הביא את התוצאה הרצויה, בונה את הדמות התורנית כי הנפילות והנסיגות הן חלק חיובי ומוכרח בתהליך, הן חלק מהתוצאה הרצויה. בעולם "הריאלי" לא סופרים לך את הצעדים הקטנים כי הם פשוט חסרי חשיבות, בעוד שבעולם התשובה אפילו מחשבה טובה מצורפת למעשה. התרבות המערבית מציגה חשיבה תוצאתית מול עולם התשובה שמציג חשיבה תהליכית-הדרגתית.
כיצד מחנכים לתשובה בעידן המאתגר שלנו?
קוראינו היקרים מוזמנים לקחת חלק בבירור החינוכי הזה ולכתוב כאן למטה (בתגובות) מחשבות, פתרונות ודרכים להנחלת עולם התשובה לדור הצעיר.
 
 
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות