"הנטייה האנושית לביקורת והאשמה עצמית, מסלפת פעמים רבות את תמונת המציאות האמתית שלנו כלפי עצמנו, כלפי בן זוגנו וכמובן כלפי מסגרות רחבות יותר.""/> נקודת המוצא לרפלקציה נכונה

סיומה של שנת לימודים במערכת החינוך, היא ודאי זמן ראוי לחשבון נפש אישי וכללי, לשים את שני השקפים זה על זה ולבדוק האם יש פערים ובמה. השקפים הם "הרצוי" ו"המצוי" – לאן רצינו להגיע השנה, לאן באמת הגענו ומה שביניהם.
יש באנושות נטייה להתמקד בחסרונות ולראות בהם חזות הכל. אדם נורמאלי שואף להתקדם, לעלות, להתפתח ולצבור. ישנו פסוק של הנביא ישעיהו האומר "לא תוהו בראה לשבת יצרה" – הבורא ברא את המציאות כדי שתתיישב, תתפתח ותשתלם. שאיפת ההשתלמות מוטבעת עמוק בהוויית העולם והאדם. האדם מופקד על ההשתלמות הזו בכמותה ובמיוחד באיכותה. תפקיד האדם להוציא את המציאות מהתוהו שלה – לבדוק בכל מה שניתן לבדוק מה צריך עדיין תיקון והשלמה. מכאן, שחוסר המימוש וההגשמה כואבים לכל אדם בריא בנפשו. זו אחת מהסיבות להתמקדות בחסרונות ובפערים. היכולת האנושית לערוך רפלקציה היא ודאי מתנת שמים גדולה. היכן היינו אם לא הייתה לנו היכולת לשום את דרכנו ולתקנן?
בספר "במדבר" העוסק במסע המדברי של עם ישראל לקראת כניסתם לארץ, ישנן נפילות לאומיות ואישיות רבות וכואבות. עם ישראל קיבל את התורה ויצא לדרך וכבר נתגלעו פערים עצומים בין התורה ובין היכולת של העם לממש אותה. האמת היא שיש משהו מאד מעציב ומחליש לאחר קריאת כל הכישלונות הללו. אתה שואל את עצמך "מה יהיה בסוף?!", אך מיד אתה מתעשת וצובט את עצמך ושם לב שאחרי הכל אנחנו פה. לאחר כל הכישלונות והנפילות אנחנו פה ובגדול. צלחנו אלפי שנות היסטוריה כנגד כל הסיכויים והסטטיסטיקות והנה אנחנו חיים ונושמים ואפילו בועטים.
זו לא חכמה גדולה להסתכל על הדברים רק במבט לאחור. כשאדם מגיע לתחנה בחייו שלדעתו תלוי עליה שלט גדול של "כישלון", מניין ישאב את הכוחות להמשיך הלאה?
גם כאן נפנה אל הנביא, והפעם אל ירמיהו וננסה לקבל תשובה לשאלה שמעסיקה כל אחד מאתנו לפחות פעם בשבוע.
ישנם שני פסוקים סותרים, המתארים את תקופת המסע במדבר:
1.  תהלים פרק צה: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי". 
התיאור מציג חזות קשה ביותר של ארבעים שנות הנדודים במדבר. יש כאן התקוטטות ומריבה שהביאה לשבועה שדור המדבר  לא יזכה לראות את הארץ בעקבות חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. רק בניהם יראוה. האם יש כישלון גדול מזה?
והנה מגיע הפסוק השני ובו מסר הפוך לחלוטין:
2.  ירמיהו פרק ב: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה'  זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
פסוק מלא ברומנטיקה עליונה ואהבת אמת. לא רק שתקופת המדבר לא הייתה כישלון, ההיפך הגמור: היה הייתה תקופת כלולות – מלאת ציפייה ותשוקה לבאות.
אז איזה פסוק הוא "הנכון" ביותר? מה באמת היה שם במדבר?
כמובן שאין פסוק שנכתב בטעות או במקרה. שני הפסוקים משלימים את תמונת חיי המדבר המלאה והססגונית. ייתכן שכך הם פני הדברים: היו כישלונות ונפילות רבות, אך לעולם הגרעין החיובי, שהוא הרבה יותר גדול מגרעין, נשאר במלוא הדרו.
למדנו כאן לימוד גדול לבחינת המציאות בכלל, להסתכלות לאומית, זוגית ואישית. לא נוכל ולא נכון לעסוק בקשיים ובכישלונות ללא נקודת מוצא איתנה ובהירה הרואה את המכלול. ההתמקדות בכישלון, כמוה כהתמקדות בפרט אחד ביצירה אומנותית הרואה בו את חזות היצירה כולה. הנטייה האנושית לביקורת והאשמה עצמית, מסלפת פעמים רבות את תמונת המציאות האמתית שלנו כלפי עצמנו, כלפי בן זוגנו וכמובן כלפי מסגרות רחבות יותר.
לפני שעוסקים בכישלון ודנים אם יש באמת דבר כזה או שזו רק דמיון שלנו, בואו נתחיל לגעת בו מתוך נקודת מוצא נכונה.
נקודת המוצא הבוחנת את המציאות בכללותה ולא מדלגת על כל המאמץ שנעשה, כל התהליך שגבה מחירים כבדים, ומסוגלת לראות את כל הטוב שחיינו מלאים בו, מספקת לנו מצע איתן ומלא מוטיבציה לפתוח את אותם כישלונות, אותם מקומות אדומים וכואבים שלפעמים בא לנו לברוח מהם, לברוח מעצמנו.


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות