"רחל ראתה בעקיבא את יכולת ההתמדה שאנו עוד לא ראינו. לא היה לו דבר חוץ מאישיותו שכה קסמה לה, ובזכות אמונתה בו נהיה לנו רבי עקיבא""/> מה שלמדתי מרבי עקיבא

מי לא שמע על רמב"ם – רבי משה בן מימון – גדול ההלכה והפילוסופיה היהודית בכל הדורות שבין השאר היה גם רופאו האישי של מלך מצרים. אז האמת היא שלפי המסורת, משה בן מימון עשה דרך ארוכה עד שנהיה הרמב"ם. הנה מה שכתוב עליו בספר "סדר הדורות" שמאגד ביוגרפיה על חכמי ישראל מאלפי השנים האחרונות:
"וזה הרמב"ם היה קשה ההבנה מאד, שמעט רצון היה לו
בלימוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו וקראו 'בן הקצב'
וישלחהו מביתו...".  
הייתם מאמינים, שעם לקויות הלמידה הללו יגיע הרמב"ם להיות דמות הלכתית ומחשבתית המקובלת בכל החוגים? שהעולם התרבותי יראה בו שיא ההצלחה האנושית?
המשך הסיפור הוא שמשה הקטן הלך לבית המדרש – מקום החינוך הטבעי של עם ישראל בכל הדורות – ובכה והתפלל שייפתחו לו מעיינות החכמה, ולאחר שקידה לא אנושית נהיה החלום של כל אימא פולניה – רופא גדול שהוא גם תלמיד חכם עצום.
נמשיך במסע הזמן שלנו, והפעם אלף שנה קודם לכן, ונפגוש את רבי עקיבא – גדול חכמי המשנה שלאחר חורבן הבית השני, שבכללי פסיקת ההלכה כתוב עליו: "הלכה כרבי עקיבא מחברו". כלומר, בכל נושא בו חולק אחד מחכמי המשנה על רבי עקיבא – תמיד, אבל תמיד הלכה כרבי עקיבא.
את רבי עקיבא אנו פוגשים לראשונה בתלמוד כרועה צאנו של מיליונר שכינויו "כלבא שבוע", שבעושרו הרב השביע רעבים. רחל, בתו של אותו מיליונר, חשקה בעקיבא ברועה הצאן של האחוזה המשפחתית והחליטה להינשא לו. בימים אלו, הוא היה עדיין רק "עקיבא", רווק מבוגר ואנונימי, המחזיק באחת המשרות הפחותות באחוזה. אבל מה, התנ"ך כולו מספר לנו שהרועים הגדולים של העם התחילו כרועי צאן. נשים לב, שרחל ידעה להסתכל בתוך ולא בקנקן. כבת לאחד מעשירי ישראל היא ודאי הייתה רגילה למנעמי העולם הזה, לבעלי משרות ותפקידים חשובים הפוקדים תדיר את ביתם, ובכל זאת כשהיא באה לקחת את ההחלטה של החיים – עם מי לבלות עד 120 – היא לא התבלבלה לרגע. היא ראתה מעבר למעטפת של רועה הצאן שאפילו קרוא וכתוב אינו יודע והצביעה עליו בבטחה.
מה היא מצאה בו? כיצד תספר לאביה העשיר והחשוב על חתנו המיועד? אביה שסירב בכל תוקף להסכם הנישואין הזה, הדירה מנכסיו, וכך מצא את עצמו זוג האביונים הצעיר בחוסר כל, מבלה את לילותיו במתבן בין ערמות הקש. איזו בושה, בת הטובים התחתנה עם פועל פשוט ואנאלפביתי.
רחל שיזמה את הקשר, הציבה תנאי אחד – "אנשא לך בתנאי שתלך ללמוד תורה" – תנאי כל כך תמים, טהור ונקי. מישהו עוד לא השתכנע שלא מדובר כאן על עוד סיפור ממדור רכילות או יחסים. בחשיבה ריאלית הייתי שואל אותה: "אבל מה תקבלי עכשיו?" הרי ללמוד לוקח הרה זמן במיוחד אם לא למדת עדיין את האלף בית!  וכיצד תתפרנסו כזוג צעיר ללא תמיכת אביך המיליונר? איפה השקט הכלכלי?
רחל ראתה בעקיבא את יכולת ההתמדה שאנו עוד לא ראינו. לא היה לו דבר חוץ מאישיותו שכה קסמה לו, ובזכות אמונתה בו נהייה לנו רבי עקיבא, שהלך לבית הספר בגיל 40 ושמע לראשונה את המשפט "שלום כיתה א" בתור תלמיד. מניין היו לו הכוחות להתחיל פרק ב'? מה נשאר לו מהדימוי העצמי? כיצד שרד את הלעג הציבורי ושל ילדי הכיתה? מה היה הסוד שלו?
כדי לגרד במשהו את האישיות האדירה הזו, נחזור לחלק נוסף בסיפור. כרועה צאן שכיר, היה עקיבא לוקח את הצאן לבאר המים. שם, היו המים מזלפים לתוך אבן גדולה וקשה עם נקב במרכזה. הביט עקיבא במחזה ואמר לעצמו, אם המים הרכים הצליחו לחצוב באבן הקשה – "אבנים – שחקו מים" – גם דברי התורה יצליחו לחדור לתוך ליבי שאינו לב של אבן. זהו האירוע המכונן בחייו של רבי עקיבא עליו מצביע התלמוד. לאחר אירוע זה נכנס רבי עקיבא לכיתה א'.
טוב. נחמד. אנושי ואפילו מרגש, אך מה המסר כאן בשבילנו?
אז אפשר לומר הרבה דברים. ניתן להצביע על חדות המבט של רועה צאן פשוט ועל היכולת המטפורית שלו. אפשר לדבר על גדלות נפש של אדם שמתמיד עם המטרה שלו ולא רואה אף אחד ממטר. אפשר גם להאריך ביכולת של אדם פשוט להגיע לגדולות בזכות ההתמדה.
ואולי יש כאן נקודה נוספת שמלמדת אותנו פרק חדש בהתמדה מזווית שונה לחלוטין. נחזור רגע אחורה בסיפור. עקיבא רועה צאנו של כלבא שבוע כבר עשרות שנים. מידי יום הוא לוקח את הצאן לבאר המים בשטחי המרעה העצומים של אדונו. אלו אותם מים עם אותה באר ואותו נקב באבן הגדולה. לא רק רבי עקיבא נהנה ממימיה של הבאר. יש להניח שכל דיירי האחוזה נהנים ממנה ואולי גם עוברי אורח, אבל רק רבי עקיבא לא נשאר אדיש למחזה שהוא פוגש מידי יום. גם לאחר עשרות שנים, כשהוא בן ארבעים, הוא לא מקבל כמובן מאיליו את המראה המורגל והבנאלי הזה. הוא "מעז" לשאול את השאלה, ולערער על המוסכם והמקובל גם לאחר אלפי ביקורים במקום. זוהי גדלותו של רבי עקיבא וזוהי התמדה מסוג אחר.
להכניס לחיים דבר חדש ולהתמיד בו זה לא תמיד קל אבל יש בזה משהו מרענן וחדשני, כי אחרי הכל זה משהו שונה ולא רגיל וחדוות הגילוי עשויה להתגלות. תמיד נחכה לדבר נוסף שיתגלה לנו. כמו שאתה קונה איזה סמארטפון ולאחר חצי שנה של שימוש גילית תכונה ממש טובה שכלל לא ידעת שהיא קיימת. איזה כיף זה?
אבל יש התמדה מסוג אחר. להתמיד בבדיקת מה שכבר קיים בחיינו, מה שהכנסנו מזמן למגרות האפורות של המוח כי הוא עובד וכבר התרגלנו אליו, ואפילו שהוא עובד מצוין – זו גדלות מסוג אחר. זו הגדלות של רבי עקיבא. לקחת את מה שכבר ב"טייס האוטומטי", ולפרק אותו שוב ולשאול "רגע, מה יש כאן בעצם?" ולנסות להעצים ולמקסם אותו, בשביל זה צריך כוחות נפש מהסוג השמור לרבי עקיבא ולאלו שהולכים בדרכיו. 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות