איך קורה שדווקא בחג של 'כנוס את היהודים' מתפצל העם היהודי לחוגגים בערים המוקפות חומה לשאר הערים? אחדות או לא?"/> האמת של פורים

ידועה הדרשה, שלעומת העין הרעה של המן שראתה את העם האחד, המפוזר והמפורד בין העמים, עמדה העין הטובה של אסתר המצווה את מרדכי "לך כנוס את כל היהודים". ובהמשך המגילה רואים שהאחדות שבישראל באותה שעה כהמשך לאחדות של הר סיני – "ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלבד אחד" – מקבלת ביטוי אף במצוות היום במשלוח המנות ובמתנות לאביונים המרבים אחווה, שלום ורעות. כך הופך פורים להיות הפרק השני והמשלים של אירועי מתן תורה שהחלו בסיני, אך לעומת כפיית ההר כגיגית שבמעמד הר סיני, מקבלים ישראל שבאותו הדור את התורה מרצון.
אלא שבהתבוננות נוספת על ימי הפורים מתגלה עובדה מוזרה מאד. החג היחיד בו עם ישראל מתפצל לשניים הוא פורים. אומנם יש גם את פסח שני אך הוא לא לכתחילה ובאופן עקרוני ייתכן שלא יהא נחוג כלל אם לא יהיה שום טמא או בדרך רחוקה. דווקא בפורים שמצביע כל כך על האחדות שבעם ישראל מתקיים הפיצול הגדול ביותר. כמה מוזר לחשוב שבי"ד באדר, שעה שנסב לסעודת הפורים לאחר שקראנו את המגילה ושלחנו מנות ומתנות לאביונים כשאנו מבוסמים משתייה כדת, ינהלו אחינו ואחיותינו שבירושלים עוד יום של חול בבית ובעבודה ללא כל סממן פורימי.
כיצד ייתכן שמהאחדות הגדולה שבמגילה יצא לנו פירוד כה גדול?
כדי להבין במה זכו המוקפים לחוג את הפורים בפני עצמם, עלינו להבין מה בדיוק קרה בי"ד באדר בעיר שושן שהיא כידוע המקור ל"פורים דמוקפין".
המגילה מספרת לנו שהיהודים שבמלכות אחשורוש, ללא יוצא מן הכלל, נלחמו באויביהם והרגו בשונאיהם ביום י"ג אדר (המכונה בגמרא "זמן קהילה לכל"), ונחו מאויביהם ביום י"ד באדר ועשו אותו יום משתה ושמחה. רק היהודים שבשושן הוסיפו להילחם באויביהם גם ביום י"ד באדר ולא נחו עד יום ט"ו. ומי גרם להם זאת? – אסתר כמובן, בבואה לפני המלך ובהתחננה לפניו שיינתן ליהודים אשר בשושן לעשות מחר כדת היום.
והנה המלחמה במספרים: ביום י"ג הרגו היהודים 75000 איש בכל מדינות המלך בנוסף ל - 500 שהרגו בשושן, וביום י"ד הרגו היהודים שבשושן 300 מאויביהם. מה עמד מאחורי בקשתה של אסתר? מדוע היה צורך להילחם יום נוסף באויבים לאחר שכבר נפל פחד היהודים עליהם, וסכנת ההשמדה שריחפה עליהם נמוגה כלא הייתה?
מקבילות רבות מצאו חז"ל בין גאולת מצרים לגאולת אסתר. אחת ההשוואות מתמקדת בעובדה שבשתי הגאולות ישנה קבלת תורה החותמת את תהליך הגאולה או לכל הפחות מהווה שלב מכריע בה. כמו כן, בשתי הגאולות מתקיימת מלחמה בעמלק לפני קבלת התורה. כביכול, לא ניתן לקבל תורה ללא מלחמה מוקדמת בעמלק. יש משהו במלחמה זו ובמשמעויותיה שמכינות אותנו לקבלת התורה.
אם נבחן את פרשת עמלק של שבת "זכור" נפגוש את הפסוק הבא: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כ"ה י"ט). אמור מעתה, מתי אנו מצווים על מחיית עמלק? – דווקא בהניח ה' לנו מכל אויבינו מסביב. כלומר, בעיתות שלום. וכל כך למה? – כי עמלק איננו אויב רגיל המאיים עלינו פיזית ורוחנית. כדאי להזכיר כאן שהוא התחיל. בצאתנו ממצרים, הוא היה הראשון להילחם בנו בלא שעשינו לו דבר ואפילו לא איימנו עליו. זהו עניינו של עמלק. להיות רע. נקודה. מצוות מחיית עמלק מכוונת דווקא כלפיו ולא כלפי שום עם אחר בעולם. אפילו מצוות המלחמה בשבעת העמים בכניסה לארץ היא רק לאחר שקיימנו את מצוות "וקראת אליה לשלום". הייחודיות של עמלק היא בתפקיד האלוקי שלו בעולם, שמטרתו לבדוק את מחויבותנו הבלתי מתפשרת לאמת. וכיצד מתקיימת הבחינה? – ע"י שאנו נלחמים בו גם בעיתות שלום. אם אנו נלחמים בו רק כשחרבו מונפת עלינו, אין בזה כדי ללמד על רצוננו העמוק לכלות את הרשעה בעולם. במקרה זה, המלחמה נגדו תהיה מלחמת מגן לכל דבר. אך כשהכל שקט מסביב ואיננו מאוימים על ידי איש, אז ורק אז נבחנים אנחנו בשנאתנו את הרע בעולם.
המחויבות הבלתי מתפשרת לאמת, היא תנאי לקבלת תורה שהיא בעצמה אמת. אולי זו הסיבה שלפני מעמד הר סיני, ולפני "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" היה עלינו לעבור בתחנה שנקראת "מלחמת עמלק" המגדלת אותנו להיות ראויים לקבלת התורה. וכאן מגיע ההבדל התהומי בין מלחמת עמלק של משה רבנו ויהושע לבין מלחמת עמלק בציוויה של אסתר, שכן בימי צאתנו ממצרים היינו מאוימים על ידי עמלק וכתגובה נלחמנו בו, אך בי"ד באדר בתקופת המגילה כבר לא היינו מאוימים כלל, וכאן מתגלה גדולתה של אסתר שמצווה להילחם יום נוסף בעמלק ולקיים את מצוות התורה – "והיה בהניח ה' אלוקיך לך" – בשלמותה.
פרשת "זכור" מחוברת פעמים רבות לפרשת "תצוה", ולא במקרה כמובן. כפי שנראה מייד, הזכות והחובה של המחויבות הטוטאלית לאמת עומדות בבסיסן של שתי הפרשיות. פרשת תצוה פותחת בציווי על שמן הזית הזך למנורת המשכן. דווקא ביחס לשמן המנורה נוקטת התורה בלשון "תצוה" ורש"י כותב בכמה מקומות בשם חז"ל ש"אין צו אלא לשון זירוז". מדוע יש צורך לזרז את ישראל דווקא ביחס לשמן המנורה?
ייתכן שהתשובה נעוצה בהבדל שבין תרומת השמן ליתר התרומות והנדבות שהביאו ישראל למשכן. בכל התרומות כגון הזהב, הכסף, הנחושת, התכלת והארגמן וכו' היה קיום לתרומה שהובאה שכן היא נקבעה במשכן או בבגדי הכהונה למשך שנים רבות. אדם מישראל שהגיע לחצר המשכן, היה יכול להצביע על היריעות ולומר לילדיו "ראו ילדים, היריעות הללו עשויות מהתרומה שנדבנו למשכן", אך אותו אב מסור לא יוכל לומר כן כלפי השמן שהביא משום שהשמן מתכלה ולא נשאר ממנו כל זכר. אולי זו הסיבה שדווקא לגבי השמן נצרך הכתוב לכתוב בלשון ציווי כדי לזרז את ישראל להביא את השמן שדורש הבאה מכוח הציווי בלבד, הבאה לשמה, כי זו האמת ללא כל פנייה חיצונית.
ויהי רצון שבזכות ימי הפורים נגדל להיות אנשי אמת הדבוקים בתורת ה' אמת.
 
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות