במלואת עשור לעלייתם בסערה השמימה כותב צביקה מור על הרב אלנתן והרבנית דינה הורוביץ הי"ד שנרצחו בביתם שבקרית ארבע בידי מחבל."/> עשור לרצח הרב אלי ודינה הורוביץ זצ"ל

"וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים"
קרית ארבע ליל שבת קודש פרשת פקודי ד' באדר ב' ה'תשס"ג. יושבים בשולחן שבת עם שלושת ילדינו הקטנים ושרים "להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים". ליל שבת חורפי בעיר האבות ולפתע קולות נפץ ויריות ללא הרף מכיוון דרום. אפילו החלונות הכפולים והסגורים לא עצרו את הקולות מלהגיע לשולחן השבת שלנו. קמים וניגשים לחלון הפונה דרומה וממשיכים לשמוע יריות רבות. זו לא חתונה של הישמעאלים. משהו קורה כאן אך לא ברור מה. לא רוצים לחשוב ובטח שלא לדבר על פיגוע. רק מחר בבוקר בבואי לבית הכנסת אשמע מחבר טוב שהרב אלי ודינה כבר אינם איתנו. המחשבות מתרוצצות בראש ולא נותנות טיפת ריכוז לתפילה. האם לא אראה עוד את הרב אלי? ומה עם השיעור ב"אורות" וב"כוזרי" והשיעור המסורתי לפורים, הרי עוד כמה ימים פורים? ועם מי אסע כל בוקר לישיבה? מה, הוא לא יעצור לי בטרמפיאדה יותר? ומה עם החיוך הממיס של הרב שהיה לנו כמו אב ודאג לנו לעולם הזה לא פחות מלעולם הבא?
                                     
"ופניהם איש אל אחיו ופניהם אל הבית"
כנראה שלא תמצאו עוד תמונה כזו אצל רמי"ם בישיבה גבוהה. המצולמים לא התכוונו לפרסם אותה כמובן. כנראה שהתפרסמה לאחר מותם ע"י ילדיהם אולי מתוך רצון לקיים את צוואתם. הרב אלי ודינה לימדו אותנו בשיעוריהם ולא פחות מזה בחייהם הממשיים מהי אהבה וחברות אמיתית. ברגעי חייהם האחרונים לאחר שניסו לברוח מחוליית הרוצחים שחדרה לביתם, חיבקו זה את זה ויצאה נשמתם באחד. כשהרב אלי היה מזכיר את דינה מייד היה עולה החיוך על פניו, ובהערצה גדולה היה מספר את שלמד ממנה. עיניו אורו כשדיבר בה. זו לא רק מסכת הייסורים המשותפת שחיברה ביניהם. אלו היו אנשים שאהבו כל אדם באשר הוא וקל וחומר זה את זה. בשישי הספיקו בני הזוג לטייל יחדיו בגבעת התורמוסים כחתן וכלה טריים שמעיזים לחלום בגדול. לא כולנו מתפנים, כידוע, כך סתם באמצע החיים לטיול כזה שהוא בעצם "טיפול זוגי" משובח. אך לרב אלי שידע היטב ביטול תורה מהו, היה זמן והרבה לבניין הבית. הרב אלי ידע ולימד שבניין הבית הוא בנין עדי עד. כלומר, עדי עד בניין. כל הזמן לבנות כשהמבט הוא תמיד פנימה.
"צחוק עשה לי אלוקים"
גם לצחוק היה מקום בחייו של הרב אלי כחלק מבניין ומימוש כוחות החיים. הדמות הרבנית הקלאסית מצטיירת אצלנו לפעמים, כדמות חמורת סבר העוסקת בעניינים שברומו של עולם ואין לה ולבריות מאומה. כל אלו לא היו בדמותו של הרב אלי. החיוך, הצחוק וההומור היו כרטיס הביקור שלו היכן שהיה. הארת פנים לכל אדם קטן כגדול. כביכול, לא היה תלמיד חכם מהסדר הרגיל. כל שיעור היה חוויה מרנינה. ידעת שאתה הולך להיכנס לשיעור עמוק שבעמוקים ויחד עם זאת יהיו בו קטעים שלא יביישו את מיטב המערכונים. אך כשהיה צורך במחאה לבשו פניו הרכים של הרב אלי רצינות ונוקשות של איש מלחמה הלוחם את מלחמת התורה והחינוך.
"כבוד תורה"
בתקופה שלאחר רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל, היה טרנד של מפגשים בין אנשי חינוך מימין ומשמאל. הרב אלי סיפר שהוזמן למפגש כזה בקיבוץ להבות חביבה. כשהגיע תורו לדבר הוציא את חומשו הקטן ("ונתכרכמו פניהם" – אמר) ונתן שיעור קטן לנוכחים בנושא מגדל בבל. הרב אלי הוכיח מרש"י שבלבול השפה לא היה במה שכל אחד דיבר בשפה משלו. הבלבול היה במה שכולם דיברו באותה שפה ובאותן מילים, אלא שמשמעות המילים הייתה שונה מאדם לאדם. ואז המשיך להסביר שכולנו מדברים באותה שפה ומשתמשים באותן המילים אך מתכוונים לדברים שונים, וללא בירור אמיתי ונוקב של המושגים לא נגיע לעולם לקרבה אמיתית בין הקטבים. בעומדו עם החומש מול אנשי הקיבוץ ללא מורא בשר ודם, רמז הרב על המקור האמיתי לבירור מושגי חיינו.  שוב מעשה בנוער מתנועת "דור שלם דורש שלום" שהגיע לישיבת שבי חברון בכדי להחתים את הבחורים על "עצומה נגד אלימות". הרב אלי סירב לחתום על העצומה ואף הוקיע את המעמד כולו משום שראה בו פגיעה בכבוד התורה. כביכול, תלמידי הישיבה הגסים והפראים חשודים מראש על אלימות ועליהם ללמוד מהנוער התל אביבי מהי עדינות, חמלה ואהבת הבריות. הוא אמר אז משפט בלשונו העשירה והחריפה בסגנון: "ממרומי האולימפוס של הצדק והחמלה הגיעו אנשי המופת ללמד את תושבי חברון החשוכים...".
 
"...היה אומר (הגר"א) שילמדו בספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו". 
למרות עיסוקו הרחב ושיעוריו הרבים בלימוד אמונה, היה לרב אלי שיעור בגמרא בישיבה. הוא לא ויתר על הזכות ללמד גמרא ולחנך את תלמידיו הרבים לעמל תורה. יחד עם זאת אין ספק שנשמתו צמאה לנשמת התורה. זכורני שאמר לנו פעם בשיעור שלא ייתכן שיעבור עליו יום ללא 4 שעות של לימוד אמונה בינו ובין עצמו. בשעות אלו היה יושב בחדר הלימוד שהקצה עם הרבנית דינה בביתם בדיוק למטרה זו. המפגש התורני הראשון שלי עם הרב אלי היה סביב ספר הכוזרי. כאן נחשפתי בבת אחת לתלמיד חכם שהוא גם איש אשכולות הבקיא בדתות ובפילוסופיה כמו גם בספרות המחקר. בביתם היה מקום למוסיקה קלאסית ולספרי פילוסופיה אך במרכז הסלון היה הש"ס שקבע  ברורות מה האוריינטציה של הבית. אישיותם רבת האנפין הייתה כמנורת המקדש המשפיעה מחכמת ה' לישראל ולעולם, שיש לה נר אמצעי כנגד התורה וששת הנרות כנגד חכמות העולם פונים אליו ומאירים לעומתו.
 
"התורה היא סדר העולם" (המהר"ל מפראג)
הסדר והסדרנות היו תכונות חזקות ובולטות בחייו של הרב אלי. לשיעוריו בישיבה לא היה מסתמך על זכרונו, ולמרות שמסר שיעורים במשך שנים רבות והדברים היו שגורים על לשונו וחיים לגמרי באורחות חייו, לא מנע עצמו מלסדר את הדברים פעם נוספת לפני השיעור. עם דף קטן ועיפרון רשם את רשימותיו והכין "מערך שיעור" עם כותרות וכותרות משנה כסטודנט מתחיל בהוראה. וכך היה כל שיעור יצירת מופת רציפה ומסודרת. הסדר של הרב אלי חייב עמידה בזמנים. למרות הזרימה והטבעיות שלו, הקפיד הרב אלי מאד על זמני השיעורים. פעם סיפר לנו שדינה נוסעת מידי שנה לכנס בתל אביב בו משתתפים גדולי המוסיקאים בארץ. באי הכנס יודעים שדלתות ההיכל נסגרות ב09:00 ולא ניתן עוד להיכנס. "אז למה שאנחנו נהיה פחות מהם?" – שאל.  הרב אלי הדגיש כמה פעמים שלמרות שאנו בני תורה היושבים בקודש, עלינו ללמוד ולקבל מוסר מ"העולם", והביא כדוגמא לכך את המשלים והדוגמאות שמביא הרמח"ל במסילת ישרים כגון המשל של "הסוחרים הגדולים" (פרק ג) ועוד.
"תורת חסד על לשונם"
ביתם היה פתוח לכל. אנשים מכל הסוגים מצאו אצלם עצה ותושייה. ילדותם בארצות הנכר ועיסוקם בתרבות ומוסיקה, הכשירו אותם להיות מגשרים בין תרבויות ודעות שונות בקריית ארבע ומחוצה לה. כמה חודשים לפני הרצח הנורא, קיבלנו בשמחה ובהפתעה הזמנה מהרב אלי ודינה לסעודת ליל שבת.  זו הייתה סעודה אינטימית מאד בה הקדישו לנו את כל תשומת הלב האפשרית. הסבנו על שולחנם עם ילדינו הקטנים והרגשנו כמו אצל אבא ואימא. היו לנו חששות שהקטנטנים יתרוצצו בבית ויפריעו במהלך הסעודה, אך הרב אלי ודינה שיחקו עם ילדינו כאילו היו נכדיהם. בסוף הסעודה, לאחר שהמשכנו לשבת ולשוחח על עניינים רבים, יצאנו את ביתם נפעמים ונרגשים על האירוח המיוחד והכל כך לא מובן מאיליו. הרי כל השבוע הם סביב הישיבה ועם הבחורים והאברכים. כל השבוע הוקדש לישיבה ותלמידיה וזה היה מובן מאיליו שבשבת יתכנסו בביתם ויקדישו זמן לעצמם. פעם אמר לי אחד הרמי"ם שאינו מזמין לביתו בחורים בשבת משום שזה היום היחיד שיכול להקדיש למשפחתו. אך כאלה הם הרב אלי ודינה. היה להם זמן לכולם גם בשבת.
רגילים להגיד על כל אחד "במותם ציוו לנו את החיים". אך אצל הרב אלי ודינה זו לא סתם מליצה. באותו פורים ראשון בלעדיהם, עם כל הקושי לקיים את שמחת הפורים, ידענו שזה בדיוק מה שהרב אלי רוצה שנעשה והוא ממש יכעס אם לא נשמח כראוי ביום הקדוש. ולא רק בפורים אלא כל השנה. לחיות חיים מלאים ושמחים במיוחד. הוא בטח עומד שם בישיבה של מעלה עם כל אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ומשמח את פמליה של מעלה בזיו פניו ובנועם תורתו. אשרי הר"מ שככה לו.
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות