למה התנגד הרב קוק לכנס הרבנים שידון במצב האומה? היתה לו סיבה טובה ומהפכנית. הרהורים חינוכיים עבור כולנו רגע לאחר יום העצמאות"/> מאהבת היהודים לאהבת האומה

באגרתו למקובל הירושלמי רבי פנחס לינטופ זצ"ל, מתייחס הרב קוק זצ"ל לבקשתו של הנמען לערוך כינוס רבני גדול שידון במצב האומה:  
"תקוותיו של כבוד גאונו על אסיפות רבנים, הנן אצלי תמיד חלומות, שאין בהם כעת, לדאבון לבנו, אפילו קסם של יופי המעטר איזה דמיון נאה.
מפתיע ואף מחריד לחשוב שאדם כמו הרב קוק שכל עניינו אהבת אחים יתנגד לכינוס של תלמידי חכמים שחז"ל אמרו עליו "טוב להם וטוב לעולם", אך הרב לא שולל את הרעיון ללא נימוק רחב:
בתרדמה עמוקה ישנים הם רועי עמנו, לא מרוע לב כי אם מחולשת נשמה, אשר לא טעמה ימים ושנים, וגם תקופות, מזון מחיה ומבריא באמת, שהוא רק המאור החי שבפנימיות אור העליון שבאור התורה.
ואם בכל זאת תתקיים אסיפה כזו, מה יקרה בה? – גם על זה יש לרב תשובה ברורה ולמודת ניסיון:
כשיתאספו לאסיפה לא ייחסו לעצמם שום קוצר דעת וחולשת רוח, ולא יאמינו לקול היחידים החמושים בזרע ה'. את שולחן האסיפה יעטרו בודאי באיזו חקירה של דבר הלכה, בעניין קטן שבקטנים, מצד נושאו הפנימי, אלא שיהיה אולי גדול ורחב מצד עומק התחבולות הנדרשות לפתרונה...או באיזה דבר אגדה שישבצו אותה ברעיונות של מוסר רצוץ מן החיים, של קבלה מגומגמת או של פילוסופיה ישנה, ובזה יגדל עוד היסוד החנקי של האטמוספרה הרבנית...". (אגרות הראיה א, קפד)
הביקורת הנוקבת הזו כלפי תלמידי חכמים מהשורה הראשונה מזכירה את הדברים הקשים שכתב רבי חיים בן עטר זצ"ל – בעל "אור החיים" הקדוש – על עמידתם מהצד של כמה מגדולי ישראל נוכח פתיחת שערי הארץ לפני 150 שנה:
"...והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלוהי עולם ברוך הוא לעד....ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".   (ויקרא כה, כה)
דבר נורא קרה ערב צאתנו לאלפיים שנות הגלות האחרונה. הפסקנו לחשוב על טובת האומה והתחלנו לחשוב על טובת היהודים. שכחנו שאנחנו עם והתרכזנו בטובתו הרוחנית והגשמית של היחיד העומד, כביכול, בעצמו כאדם פרטי בלבד מול אלוהיו. וכששברנו את נקודת המבט הלאומית התחייבנו חובת גלות. לא כעונש אלא כתוצאה ישירה. כביכול אין עוד טעם לחיות חיים לאומיים כשהמצב הלאומי כה רקוב. עכשיו יש צורך לשבור את האומה לרסיסים ולפזרם לכל עבר בגלויות השונות - בהן יתוקנו המוני היחידים ויכשירו עצמם להיות מוכנים לחיי עם.
לאורך הדורות כולם קמו לנו יחידי סגולה שלא שכחו מעולם את זיקתם לאומה. הם ידעו היטב שמדרגתם העליונה לא באה להם מצד עצמם בלבד אלא מפני חיבורם ושייכותם לשלם הגדול שהוא עם ישראל. היו אלה אנשים כמו רבי יהודה הלוי שבעומק גלות ספרד, שהרדימה רבים מישראל, כותב בעוז ובגאון על ייעודיה של האומה הישראלית שעוד תחזור לבמת ההיסטוריה. מסוג האנשים עליהם דיבר הפייטן "אוהבי ה' המחכים בבניין אריאל". לא מחכים לבניין אריאל אלא "בבניין אריאל". הם כבר שם.
אך רבבות עמך בית ישראל, הדוויים והסחופים בנוראות הגלות האיומה, על אף התפילה היומיומית לצמיחת מלכות בית דוד ולבניין ירושלים, תפסו את ציפיית הישועה כהמתנה פסיבית בלבד ולא באו לעזרת ה' בגיבורים בשעות הכושר של העלייה לארץ בתקופות השונות. תפילתם הייתה "כצפצוף הזרזיר", יגדיר ריה"ל בכאב אוהב, שלא פעלה על ליבותיהם ומעשיהם. אין זו כי אם "דיכאות כוחנו הלאומי שבגלות" (הרב קוק) שהשכיחה מאיתנו את האמת הצרופה בדבר היותנו עם, ולא סתם עם אלא ראש לעמים בבחינת "לב באיברים".
וכשעולים אנו שוב על במת העמים ושבים לחיות חיי עם ולעבוד את עבודת התחייה, בל נשכח שאין לנו להסתפק באהבת היהודים בלבד – אותה דאגה לשלומו של יהודי ואפילו להמוני יהודים בקהילות שונות – שהרי אהבה זו, על אף שחביבה היא עד מאד, היא עצמה סיבת צאתנו לגלות. שכחת לאומיות ישראל שהיא קודש קודשים,  המתבטאת בשכחת "אשר בחר בנו מכל העמים" ובחסרון הברכה בתורה תחילה, היא העושה את התורה לתורת היחיד המנותק מעמו וממילא מנותק מאלוהיו.
באותה אגרת משרטט הרב קוק קווים לדמותו של גדול אמיתי בישראל שחלקם היו חסרים אז כמו היום אצל רבים מהנחשבים לגדולי האומה:
"אהבת האומה, הפשוטה, הישרה והטבעית, הרעננה והבריאה, מוכרחת היא להיוולד להיות לכח פועל ומאיר בלב כל הראויים באמת להעטר בשם גדולי ישראל, ועל נקודה עליונה זו יבנו כל מגדלי עופל, וכל שלטי הגיבורים עליה יתלו".
עלינו לעלות בקודש אל טהרו של המושג אהבת ישראל שאין פירושו אהבת היהודי אלא אהבת האומה שממנה נגזרת אהבת כל יהודי ויהודי.
אהבת היהודים תיבנה אצלנו ביתר שאת דווקא מתוך אהבת האומה. אהבת האומה תיתן לנו את המבט הנכון והאמיתי על המוני יחידיה שהרי אין בפרט אלא מה שבכלל, וערכו של כל יהודי ויהודי ניתן לו משום היותו איבר מגוף האומה. ולא רק את אהבת היהודים הגדולה נשאב מאהבת האומה, אלא גם את אהבת התורה והארץ, שהרי התורה והארץ ניתנו לאומה דווקא ולא ליחידיה. נדע שכל פרט מהמוני פרטיה של תורה וכל רגב מרגבי אדמתה של הארץ – כולם הם איברים חיים מגוף האומה.
מי שאהבת האומה מפעמת בו נכנס לקיום מצוותיו מתוך  "בשם כל ישראל". מי שיש בו אהבת האומה, רואה עצמו חייל בין חייליה ולא רק בשדות הקרב אלא גם בשדות המעש והמפעל. יודע הוא שתכניה העצומים של האומה זקוקים לגוף חזק וגדול שיכיל אותם בארץ. הוא רואה בהפרחת שממותיה הגשמיים והרוחניים מצוה בין המצוות ואפילו יסוד ומתן אפשרות לקיום המצוות כולן. הוא שואף להיות בהנהגתה לא בשביל לעשות לביתו, למקורביו ואפילו לקהילתו הגדולה משום שטובת האומה עומדת מול עיניו ולא טובת המוני היחידים יהיו אשר יהיו. וגם בשעת נפילתו בחטא באשר אדם הוא, מזכיר הוא לעצמו שהוא איבר מגוף שלם ובחסרון הבריאות באיבר מן האיברים יחלה הגוף כולו. מי שאהבת האומה מנחה אותו, אזור בסבלנות אין קץ, אל מול החולשות והעכבות הרבות המאפיינות את דור הגאולה. אין זו אותה סובלנות מודרנית שהיא תולדה של הפלורליזם המשחית, אלא סבלנות השזורה בעשייה והשתדלות להרבות כבודם של ישראל מתוך אמונה ש"עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל" תתקיים במלואה.
 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות