ההתבטאויות הקשות של רבנים ופוליטיקאים נגד הציונות הדתית מובילה אותנו אל החובה להתייחס חינוכית לפינות שלא רצינו להגיע אליהן."/> חינוך לאור משבר אמון במבוגרים

ההשתלחויות חסרות הרסן של רבנים ופוליטיקאים שונים בחובשי הכיפות הסרוגות בכלל ובתלמידי ישיבות ההסדר בפרט, מזמינות אותנו לפינה חינוכית שלא תמיד נעים לנו להיכנס אליה, אך גם עליה אנו מופקדים כהורים וכמחנכים. הקושי של כולנו להכיל אמירות כאלה נובע מהעמדה הבסיסית ש"מפי עליון לא תצא הרעות". כבוגרים ומבוגרים יש לנו משוואה בסיסית שאדם חשוב וק"ו תלמיד חכם לא מדבר כך, והילדים והצעירים בתמימותם הבריאה אינם יכולים לקבל מצב בו אדם מבוגר, שהוא סמל השלמות עבורם, ימעד בחרפות וגידופים.
בעניין זה יש לציין כאן, שבני הנוער שלנו מתמודדים רבות עם העובדה שהפרהסיה המגוונת של הציונות הדתית אינה מיישרת תמיד קו עם החינוך שלהם בישיבות התיכוניות והאולפנות התופסות את רוב המפה החינוכית של בני הנוער במגזר. לפעמים אין הלימה בין מוסדות החינוך לבית ההורים והתנהגותם – מה שעלול להעלות סימני שאלה ואף מתיחות בבית פנימה.
בחינוך עצמנו וילדינו אנו מכירים שני צירים מקבילים, שביכולתנו לשלבם זה בזה.
הציר הראשון הוא הציר הפרואקטיבי. בציר זה אנחנו מנהלים את ההליך החינוכי. אנחנו בוחרים את הנושא, המקום והזמן. מתי נוח לנו, מתי לחניך, מתי נוכל להשמיע ומתי יוכל לשמוע. אנו יכולים ליצור סביבה חינוכית מיטבית שרק תסייע בהליך החינוכי.
אבל החיים מטבעם מזמינים לנו ציר נוסף והוא הציר הריאקטיבי. בציר זה אנחנו כמחנכים מנוהלים ע"י אירוע שהתרחש, וכבעלי אחריות חינוכית צריכים ורוצים לומר את דברנו. כאן, הבחירה שלנו מועטה יותר. לפעמים האירוע תופס אותנו ללא זמן פנוי וללא תוכן חינוכי להשמיע. הוא מזמין אותנו ללבן עם עצמנו את הסוגיה טרם שנצא אל המרחב המשפחתי, אך העגלים רוצים כבר לינוק ומחפשים תשובות כנות ובעיקר מבוגר לבטוח בו, בשעה שהם מרגישים שהקרקע היציבה שהכירו עד עתה נשמטת תחת רגליהם הקטנות.
החכמה שלנו כמחנכים ובוגרים תהיה לנסות עד כמה שאפשר להיות בצד הפרואקטיבי של החינוך. לחשוב מראש על הנושאים החשובים שעל ילדנו לדעת, הכוללים גם את מה שמעניין אותם. אל לנו להתעלם מצימאונם הגלוי והנסתר, המבוטא והמושתק, כי הצימאון תנאי בסיסי הוא בחינוך. אלא, שעם כל מאמצנו, תמיד יחכה לנו בפינה נושא שעולה על הפרק במעגלי החיים השונים, הפרטיים המשפחתיים והלאומיים, וישים אותנו בצד של המגיבים.
כאן אנו צריכים להיות חכמים פעם שניה ולנסות לשלב בין הצירים. למשל, לכל אירוע שקורה ניתן לתת כמה פרשנויות וזוויות ראייה – מה שמאפשר לנו להחליט, בין השאר, גם על הנושא שידובר. הדברים יכולים לזעזע ולהבהיל גם אותנו אך לפעמים, דווקא תגובה נכונה ומהירה מתעלת את האירוע לכיוון שמשרת אותנו ע"פ מדיניותנו החינוכית. כך אנו הופכים את הקערה על פיה וחוזרים אל כיסא המנהלים שלנו. 
ילדים ומתבגרים מזהים מטבעם, פעמים רבות (כמו גם מבוגרים לרוב...) את הקליפה החיצונית של האירוע. כשנאמרים דברי בלע על ציבור שלם מפי אדם חשוב ואפילו תלמיד חכם, מנגנון ההישרדות האנושי מצחצח אצלנו, באופן טבעי, את חרבות ההתגוננות ואנו מכינים תשובה או לכל הפחות מצפים מהמבוגרים וממנהיגי הציבור שישיבו מלחמה שערה. בקרב הצעירים, מנגנון זה מופיע בדרך כלל בצורתו העוברית והלא מאוזנת, המסוגלת לראות בטרגדיה המצערת הזו סרט פעולה דתי לכל היותר. אך האם זה באמת הנושא? התפקיד והמטרה? האם אין כאן גם שיח חינוכי בנושא "הבולם פיו בשעת מריבה", "הנעלבים ואינם עולבים", "אני שולט ברגשותיי", "איך אני נשאר יציב כשמסביב יהום הסער"?
ברור ששיקול הדעת כאן חשוב ומכריע. לפעמים אנחנו המבוגרים והמחנכים נבהלים להגיב, להרגיע ולחבוש, כשאין באמת את מי. אז הוא אמר. אז מה? לא תמיד צריך להגיב מיד ובהיסטריה שמא תיפגע דמותם החינוכית של הילדים. ואם בפרספקטיבות עסקינן, לא תמיד הילדים רואים את מה שאנו רואים. לא תמיד הם מבינים מדוע אנו עושים עניין מלא כלום, כשמצד האמת מדובר בעניין רציני מאד. קשת האפשרויות שלהם לא רחבה דיו לכלול מספר רב של מבטים. אז לא תמיד יש להגיב מיד. ואם חשבנו ובחרנו להגיב, יש לחשוב עכשיו למי להגיד. האם כל הילדים באותה רמה שכלית ורגשית. האם כולם פנויים עכשיו לדיון. לאחר שהחלטנו עם מי מהילדים אנו מדברים, יש לשקול עכשיו את עוצמת התגובה ואופיה. יש להחליט במה להתמקד מתוך המכלול, מה נכון עכשיו לנו, מה נכון עכשיו לילדינו, האם מסגרת הזמן מאפשרת השמעה והקשבה הדדית. יש לציין כאן, שגם שתיקה והתעלמות היא פעולה והתעמתות עם הדברים. לפעמים הדברים לא שווים התייחסות מכמה סיבות שונות הן מצד הנושא והן מצד הנשוא החינוכי. למשל, לפעמים התוכן אינו ראוי לדיון ולפעמים הנשוא החינוכי כלומר הילד, אינו בשל דיו וכלל לא צריך לתווך לו את הנושא, כי הוא מחוץ לתחום הכרתו השכלית והרגשית.
כמו הרבה עניינים בחינוך, אין נוסחה אחת נכונה, ותמיד יש להפעיל שיקול דעת בהתאם למצב ולצרכים של הילדים. ויהי רצון שיתקיים בנו הכתוב "אין פרץ ואין יוצא ואין צווחה ברחובותינו". 


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות