אם בוחרים דרייב חזק לחיים ההצלחות בהתאם, אם מתחילים להתפשר בדרייב שמניע אתכם גם אז התוצאות בהתאם... מאמר שני בסדרה."/> מה הדרייב שלך?

(באהבה לתלמידי ממחזור י"ז יתק"א מתגייסי אביב תשע"ב)
לפני שנים גיליתי שאנשים באים למילואים מכל מיני סיבות. למשל, יש מי שצריך חופש מהעבודה. אין לו מספיק ימי חופשה, אז הוא עושה את זה במילואים. יש מישהו אחר שצריך חופש מאשתו. אין לו מספיק מזה אז הוא בא למילואים. ויש מי שסתם בא לו לגוון בחיים, לראות נופים שלא רואים בעיר, אז הוא בא למילואים. ויש את זה שפשוט אוהב אקשן והרבה, אז הוא בא למילואים. ויש מי שהחברים האמתיים שלו הם החברים מהמילואים אז הוא בא למילואים. ויש מי שמת על האוכל המיוחד שהטבחים (שפים במסעדות) מכינים דווקא במילואים, אז הוא בא למילואים. ויש מי שיש לו המון עבודה, אז הוא בא למילואים ומנצל את השעות המתות.
הבעיה עם כל החבר'ה האלה מתחילה כשהמילואים לא עושים בשבילם את "העבודה". למשל, אם באת רק בשביל חברים, ותקעו אותך בנגמ"ש בדיוק עם שלושת אלה שאתה הכי לא מסתדר איתם בפלוגה – אז אין לך כח למילואים. ואם באת רק בגלל האוכל הטוב של השפים, ופתאום גילית שאתה הולך לאכול קופסאות שימורים במשך שבועיים – אז אין לך כח למילואים. ואם באת רק כדי לעשות אקשן, ופתאום גילית שאין אקשן כי שמו אותך לשמור באיזה מוצב נידח בחרמון שלאף מחבל אין כח לטפס אליו, אז אין לך כח למילואים. ואם הגעת עם הלפטופ רק כדי לסגור חורים בעבודה, ופתאום גילית שאתה במוצב ללא קליטה סלולארית, אז אין לך כח למילואים. וכך הלאה.
 המשותף לכל האריות האלה הוא בזה שהדרייב (= הנעה) שלהם לבוא למילואים הוא לא בדיוק הדרייב המתאים, וכשהם באים איתו אין להם מוטיבציה לעשות את העבודה הקשה, המעצבנת, בשמש, בשלג ומסביב לשעון ובתוך שק שינה.
הדרייב הוא דבר כל כך מרכזי בחיינו, ולכן עלינו לדאוג שהוא יהיה משוכלל ועדכני עד כמה שיותר. לא נגיע לתוצאות המיוחלות ללא שבדקנו היטב שהדרייב שלנו הוא הדרייב הנכון.
אין אדם שאין לו דרייב למשהו. לכל עשייה בחיים שלנו יש איזה דרייב. לפעמים אנחנו לא חושבים עליו בכלל. הוא ב"טייס האוטומטי" שלנו, אך הוא קיים אי שם. אם נחפור קצת נמצא אותו, אולי קצת עטוף ומכוסה אך הוא תמיד שם. ושוב דוגמא מהמילואים – לכל אחד יש איזה דרייב שגורם לו לקום מוקדם, ללבוש מדים ונעליים צבאיות, לארוז תיק לשבועיים, לנסוע 250 ק"מ לאילת או לחרמון או לאיזה מקום טוב אחר באמצע, להיפרד מהאישה והילדים ולאכול מנות קרב שלוש פעמים ביום ולהתקלח פעמיים בשבוע. גם אם הדרייב שלו לא הכי טוב ומוטיבציוני, טוב לו עם זה שהוא בא למילואים. זה מרגיש לו טוב. אפילו טוב מאד. הוא מרגיש משמעותי. מרגיש שהוא בחוד החנית. הוא אכפתניק. הוא יוצא מהקונכייה הנוחה שלו לשבועיים ועובר לקונכייה לא נוחה בכלל, כדי שאחרים יוכלו להמשיך לשבת בקונכייה הנוחה שלהם. הוא מרגיש שעושה משהו טוב למדינה. הוא תורם המון אך לא פחות מזה ואולי יותר - נתרם.
כלומר, הרבה פעמים הדרייב למילואים הוא "מעורב ירושלמי", קצת מזה וקצת מזה. קצת אגואיסטי וקצת אידיאליסטי במינונים שונים אצל כל אחד ואחד.
הבעיה היא שאי אפשר לבנות על זה, כי לא מדובר על ה"מכבסה של שושנה" אלא על המדינה שלנו. לא תמיד נוכל לסמוך על מילואימניק שבא רק בשביל החברים.
כשנחפש את הדרייב האמתי של המילואים, זה שנותן מוטיבציה בכל מקרה, זה שאינו תלוי בשום משתנה, נמצא אותו הרבה מעבר למסגרת החיים המצומצמת של הפרט. ולמה? כי אם המילואים הם מסגרת שבה הפרט צריך להיות מוכן למסור את נפשו למענה, הרי שיש בה מרכיב שעולה על חייו הפרטיים. ומי שאין אצלו הלימה בין הדרייב שלו לדרייב האמתי של המסגרת הזו – לא יוכל לתפקד בה כראוי וייתכן מאד שבשעת מבחן גורלית, לא יעשה את הנדרש.
פעם היינו צריכים להיכנס לחאן יונס וללוות משם כח של מסתערבים. המפקד שלנו אמר לפני היציאה  את המילים הבאות: "העיקר שכולנו נחזור הביתה בשלום". אז שאלתי בתמימות, אם זה העיקר וזה מה שחשוב, עדיף שלא נצא וכך בטוח שכולנו נחזור הביתה בשלום....
בנושא של הצבא, ובמיוחד בנושא זה, כל אחד יכול להבין שהדרייב הכרחי וחיוני עד מאד כי זה ממש שאלה של חיים ומוות. אבל מה עם שאר החיים? איפה הדרייב בקטגוריות החיים הנוספות שלנו?
אז באמת ניתן להסתכל על המטרות שלנו בחיים כעל עניין של "חיים ומוות". לא באמת חיים ומוות אלא על פספוס החיים או מניעת כל הטוב שאנחנו יכולים להפיק מהם. חיים בעולם מיליוני אנשים שעושים אינסוף דברים עם דרייב מקרטע, וככה הם נראים. ישנם כאלו שכמה עניינים בחייהם מותנעים על ידי דרייב חלש מידי או חזק מידי. בקיצור לא מאוזנים. לא חבל? הם 70. ומי שמתרגל להיות 70, גם הצבא שלו 70, והחברים 70, והאוניברסיטה 70 והזוגיות 70 ואיך לא, גם הילדים 70....
אז מה הדרייב שלך?


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות